פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לעלות להר הבית. טוב, לא בדיוק, אלו ימי בין המיצרים, רגע לפני ט' באב החלטתי לבקר במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, בלי פוליטיקה, בלי דעות קדומות.
יום חמישי בשבוע הוא אחד משני הימים בהם ילדים חוגגים בר מצווה בכותל ובכניסה כבר הייתה חגיגה אחת מני רבות של משפחה מרוגשת וחתן בר מצווה לא פחות מרוגש שחוגגים בשיר ובריקוד. באופן רגיל הייתי ממשיך איתם לכותל, אבל הפעם מטרתו העיקרית של הביקור היא עלייה להר. משהו שלדעתי כל אדם צריך לעשות פעם בחיים. הייתי בהר לפני 20 שנה במסגרת ביקור חטוף וקצר עם תיירת מחו"ל שהתעקשה להגיע למקום, אבל הפעם תיכננתי ביקור קצת יותר מפורט.
הכניסה להר הבית ליהודים ותיירים היא דרך שער "המוגרבים" שנמצא מעל צידו הימני של הכותל. הדבר הראשון שמקדם את פני הבאים הוא שלט אזהרה של הרבנות הראשית שאוסרת לעלות להר. בניגוד לדברים אחרים שהרבנות אוסרת, נראה שכאן האיסור עובד ואין יהודים בהר הבית. כמעט ואין.
הרבנות אוסרת – אין יהודים על ההר
עמדה ישראלית בכניסה בודקת את הנכנסים ולאחר השלט הזה הופתעתי למצוא שם תור די ארוך של חבר'ה חובשי כיפות שעמדו לעלות בקבוצה אל ההר ועוד נשוב אליהם. הייתי החילוני היחידי שמיד צד את עינו של אחד הבודקים במקום שקרא לי אליו לתחקיר ביטחוני קצר : מי אני ? מאיפה אני ? מה מטרת העלייה? אחרי שהנחתי את דעתו נבדקתי, נסרקתי והוצא לי מהתיק "חומר" מפליל : כיפה וספרון קטן של "התיקון הכללי". נאמר לי שאסור לי לעלות איתם אל ההר, והם הושארו אצלו לשמירה.
גשר המוגרבים
המעבר מהעמדה אל השער נעשית דרך גשר ארעי מעץ שהפך לקבוע בשל בעיות פוליטיות. לאורכו אנשי בטחון חמושים ומאובזרים שנמצאים שם על כל מקרה שלא יבוא. מלבדם כל הגשר היה פנוי ודרך הפתחים הקטנים אפשר לראות את רחבת הכותל שהייתה בשעה בוקר זו עמוסת מתפללים.
גשר המוגרבים הארעי מעץ שהפך קבוע
רחבת הכותל כפי שהיא נראית מגשר המוגרבים
כותרות עמודים
בכניסה להר הבית מצד ימין נמצא המקום הכי ידידותי שמצאתי במתחם והוא רחבה ובה תערוכה של כותרות עמודים שונים שנמצאו במקום והם אולי העדות היחידה על פני השטח למה שהיה כאן קודם האיסלם. אומנם אין שום הסבר מה בדיוק אנחנו רואים, אבל כשהולכים ברחבה הזו בינות העמודים אפשר לרגע לחשוב שאתה נמצא באתר תיירותי סטנדרטי.
תערוכת כותרות העמודים העדות היחידה למה שהיה כאן קודם
כותרת עמוד – אפשר לדמיין מה היה כאן פעם
הר הבית הוא מתחם די גדול, 177 דונם שהם כמה עשרות מגרשי כדורגל. רובו רחבה מרוצפת ובה מונומנטים איסלמיים שונים ולא אלאה כאן בפירוט כל מבנה ומבנה. האתר כמובן מקודש לשלושת הדתות, אך לא תמצאו כאן אף סימן וזכר לשתיים מהן. נוכחות התיירים במקום דלילה ביותר וכמעט לא מורגשת. מדריך פלסטיני מנומנם ינסה להציע לי את שירותיו. דחיתי אותו בנימוס, אך הוא עוד ישוב…
נוכחות דלילה של תיירים בהר הבית
הסתווים
על ההר עצמו יש נוכחות מאוד מאוד דלילה של כוחות הבטחון הישראלים והשליטה למעשה נתונה בידו של ה"ווקף" שאחראי על כל מה שנעשה כאן. אנשי הווקף נמצאים בכל פינה ובוחנים כל מבקר ומבקר. אחד מהם ניגש אלי לתחקור מהיר מי אני ? מאיפה אני ? ולאורך הביקור יהיו עוד שלושה נוספים שיגשו אלי לתחקור שכזה, ואני מתחיל לחשוב שיהודי בלי כיפה על ההר הוא אירוע חשוד.
אם פונים שמאלה מהכניסה מגיעים לרחבה ובה סתוים, שדרת עמודים עם קשתות וזהו למעשה צידו השני של הכותל המערבי. אחד המקומות היפים והשלווים בהר.
הסתווים לאורך הכותל המערבי – צדו השני של הכותל
למה לי פוליטיקה עכשיו?
רגע לפני שפניתי לכיוון מסגד כיפת הסלע, החלו לפתע קריאות רמות של "אללה ואכבר", אל עבר הקבוצה של חובשי הכיפות שנכנסו למקום. הרבנות הראשית אומנם אוסרת הלכתית את הכניסה להר אבל במרוצת השנים יצאו פסקי הלכה של רבנים אחרים שמתירים לעלות להר אך לא לאיזור מסגד כיפת הסלע שבתוכו היה מצוי קודש הקודשים. חובשי הכיפות עשו מסלול הקפי של המתחם כשלאורך כל הדרך ילוו אותם הצעקות של הילדים והנשים שיתגודדו סביבם ואליהם יצטרפו מאבטחים של הווקף ושוטרים ישראלים, במין פמלייה אחת ארוכה וצעקנית. באיזשהוא שלב אישה עטופה מכף רגל עד ראש תעמוד מולם ותנופף בספר הקוראן. ברוכים הבאים למזרח התיכון. אני מוכרח לציין שחובשי הכיפות לא עשו שום פרובוקציה – מלבד היותם חובשי כיפות – והם הפגינו איפוק מירבי ולא הגיבו לקריאות ולהמולה סביבם. מעתה והלאה הקריאות הללו יהוו את "הפסקול" לביקור הזה.
חובשי כיפות לא רצויים על הר הבית, בקרוב יצטרפו עוד רבים למהומה
מסגד כיפת הסלע
המונומנט הכי מרשים בהר הוא כמובן מסגד כיפת הסלע שכמו כל המסגדים שעל ההר אסור לכניסה של מי שאינו מוסלמי מאז 2001. העלייה לרחבת המסגד היא דרך מערכת של מדרגות שמובילות אליו מכל הכיוונים.
מסגד כיפת הסלע – מבט מקרוב
המסגד הוקם לפני בערך 1300 שנה מעל "אבן השתייה" שהיא פסגתו של הר המוריה. כאן הייתה עקדת יצחק, כאן עמד בית המקדש, הדביר ובו קודש הקודשים שבתוכו היה ארון הברית. כאן ברחבת המסגד גם יעצרו אותי עוד פעמיים שומרים של הווקף לתחקיר קצר. כאן גם הגיע תורו של המדריך מתחילת הסיור להציע שוב את שירותיו, אולי בכל זאת אני רוצה, 200 שקל מחיר הקרן…
אמנות איסלמית במסגד כיפת הסלע
שמונה גרמי מדרגות מובילים אל המסגד ממספר כיוונים ולהפתעתי על אחד מהם מצאתי שלושה סמלים שנראים כמו מגן דוד אבל אולי אני טועה כי סביר להניח שאם כך היה הדבר הם היו מוסרים מיד.
מדרגות לכיפת הסלע
מגן דוד על הר הבית או עיטור ערבי ?
כיפת השלשלת
כאשר מקיפים את המסגד, בצידו השני נמצאת כיפת השלשלת שהיא אחד המונומנטים הקטנים הכי יפים בהר ונקשרו לה מספר אגדות שונות ומשונות, בין השאר על המלך דוד שהיה שופט אנשים וכדי לדעת אם הם היו דוברי אמת היה עליהם למשוך בשלשלת. אלו ששיקרו לא היו יכולים למשוך בה. נשמע רעיון לא רע , תודו .
כיפת השלשלת
כיפת השלשלת מצטלמת טוב ביחד עם המסגד
הר הבית הוא נקודת תצפית מרהיבה על הר הזיתים. כישראלי בדרך כלל התמונה שנחקקת בראש היא זו שרואים מהר הזיתים את הר הבית. זה היה חידוש מרענן לראות את ההר מהכיוון ההפוך.
תצפית מהר הבית אל עבר הר הזיתים
תצפית מהר הבית על הכנסיה הרוסית מריה מגדלנה
אורוות שלמה
כאשר סיימתי להקיף את המסגד הגעתי לאזור ובו פתחי אוורור שיוצאים מתחת לרצפה. החלל התת קרקעי נקרא "אורוות שלמה" כיוון שהאבירים הטמפלרים השתמשו במקום כאורווה. לפני 20 שנה הווקף חפר באזור והקים שם מסגד נוסף תת קרקעי. מיותר לציין שהחפירות נעשו ללא תיאום עם רשות העתיקות וחומר ארכאולוגי רב הושמד במהלך החפירות.
פתחי האוורור ברחבת אורוות שלמה, עדיין מתבצעות שם עבודות
מסגד אל אקצה
האמת היא שלא ממש ניתן להתרשם מהמסגד הזה כי כיפתו מעט מוסתרת לאלה שמסתכלים עליו מן ההר וכמובן הכניסה אליו אסורה. כאשר התקרבתי קצת יותר מדי למסגד קיבלתי הערה מאיש הווקף. במקום הזה נרצח עבדאללה מלך ירדן ובשנת 1969 תייר אוסטרלי תמהוני הצית חלק ממנו. המסגד בנוי על אחד השערים שהובילו לבית המקדש. ובכלל הרבה מאוד מבנים שעל ההר נבנו על יסודות המבנים שהורדוס הקים. אותו הורדוס אדומי שכל כך רצה להתקבל אצל היהודים.
מסגד אל אקצה, הכניסה למסגדים אסורה.
בין מסגד אל אקצא למסגד כיפת הסלע נמצאת ה"כוס". זוהי אינה כוס לשתייה אלא מבנה שהוקם לפני 700 שנה ובו המתפללים המוסלמים שוטפים את רגליהם ומטהרים לפני התפילה במסגדים.
ה"כוס"
בכל מיני איזורים במתחם יושבים כמה קבוצות גברים או נשים שאין לי מושג מה תפקידם, חלקם שימשו כתגבורת נייחת לקריאות ה"אללה ואכבר" כאשר חובשי הכיפות עברו בסמוך אליהם. אך באחת הפינות מצאתי תלמידים פלסטינים ומורה וחשבתי שיש כמה מקצועות שאפשר ללמוד כאן : היסטוריה, תנ"ך, ספרות, אזרחות, מעניין מה הם למדו.
שעור בהר הבית, כאן לומדים גם בחופשת הקיץ
באיזשהוא שלב בביקור הזה, אחרי כל ההמולה פשוט התישבתי וניסיתי לדמיין איך כל זה היה נראה פעם, אברהם, יצחק, דוד, שלמה, החשמונאים, הורדוס כולם הלכו כאן, פעלו כאן. כמה תהפוכות עברו על ההר הזה, מלכים, קיסרים, שולטנים, אימפריות קמו ונפלו. הרבה בדמיון, מעט בחיים, זה מה שנשאר.
1984, אני בן 11, להקת כוורת מתאחדת לראשונה לסדרת הופעות מוצלחות ומחליטה לסיים אותם במופע פתוח בפארק הירקון. באופן די ספונטני אחי מחליט לקחת אותי לשם, זוכר שחנינו באיזה אי תנועה או משהו כזה, ישבנו רחוק אבל ההופעה היתה מצוינת, היה כיף לשמוע כמעט את כל שירי התקליט "סיפורי פוגי" שהיה לנו בבית עותק מרופט שלו מרוב השמעות חוזרות ונשנות. אבל מעבר לכך זכורה לי הכמות העצומה והאדירה של האנשים שהיו בהופעה . על פי העתונות היו שם 250 אלף איש ! וזה במדינה של 4 מיליון איש באותה תקופה, כך שניתן לומר שזו ההופעה הכי גדולה שנערכה אי פעם בישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהופעה בפארק הירקון, ואני חושב שזו היתה ההופעה הראשונה אי פעם שם. אבל הגיע הזמן להפרד מהמקום וההופעה של ה"רולינג סטונס" תהייה ככל הנראה ההופעה האחרונה שלי בפארק הירקון.
אלבום המופע של כוורת מההופעה ההיסטורית הראשונה בפארק, 1984.
רוק הולך מצויין עם איצטדיוני ענק, יש משהו בלראות הופעה עם כמות אדירה של אנשים, האדרנלין עולה, הווליום גבוה, ההופעה אנרגטית וסוחפת וגם העובדה שיש איתך עוד עשרות אלפי אנשים שבאים בטוב וחולקים איתך אהדה לאומן כלשהו יוצרת מין אווירה של "שבט" קטן עם אותם אידיאלים. זה תמציתו של הרוק, הקשר החי בין האומן לקהל שלו. כאשר אומן מבצע את שיריו בהופעות המוסיקה כאילו לובשת צורה וחיים חדשים. במוסיקה קלסית אתה צריך לנגן בדיוק לפי התווים, נאמן למלחין וזו דרך טובה להיות נאמן למקור. ברוק השיר משתנה בהופעות ביחד עם האומן. הופעה בפארק הירקון זה כנראה הדבר הכי קרוב לחו"ל שיכול להיות בארץ בכל הנוגע להופעות ענק. ויסלח לי איצטדיון רמת גן, הארכאי שכלל לא בנוי להופעות ומי שיושב על הספסלים לא ממש חווה שם את ההופעה. בפארק נכנסת כמות עצומה של צופים, בקנה מידה ישראלי. 50 אלף איש ויותר ביחד שחווים הופעה וזה תמיד מלבב לראות כמות כזו של אנשים שמתכנסים למען מטרה טובה.
שנה לאחר ההופעה של כוורת שלום חנוך היה האומן הישראלי הראשון שפתח קופות במופע פארק וזה היה המופע שסיים את סיבוב ההופעות הכי מצליח שלו "מחכים למשיח" בעקבות התקליט שיצא באותה שנה. בהופעה הזו שלום הוכיח שהוא הפרפורמר הכי גדול בארץ, רוקיסט בכל רמ"ח אבריו שיודע לעשות את זה טוב כמו כל אלו שראינו בטלוויזיה. זו הייתה הופעה טובה שבה שלום קיבע את מעמדו כאמן המוביל בארץ באותה תקופה. להופעה הזו הגעתי כמה שעות לפני שפתחו את השערים, ומיד לאחר שהם נפתחו דהרתי עם כל המשוגעים לדבר, בריצה מטורפת כדי להגיע הכי קרוב לבמה הגבוהה, כך שממש יכולתי לראות את הזיעה שלו ושל הנגנים. כמי שהתחיל אז לנגן בגיטרה זו הייתה חוויה לצפות בנגנים, בשלום ובאינטרקציה ביניהם ממש מקרוב.
שלום חנוך בפארק הירקון, האמן הישראלי הראשון שפתח שם קופה
מאז ולאורך השנים ראיתי עוד מספר הופעות במקום כמו : "simply red", פיטר גבריאל ש לו ריד חימם אותו, שלמה ארצי במופע "לילה לא שקט", משינה בהופעת הפרידה שלה באמצע שנות ה-90, ובטח עוד כמה שאני כבר לא זוכר, אבל מה שהתחיל לחלחל הוא שחווית הצפייה והשמיעה בפארק לוקה בחסר. חוץ מזה שצריך להגיע הרבה לפני ההופעה כדי לנסות למצוא מקום, ואני מאלו שרוצים להיות קרוב לבמה. המבנה הגיאוגרפי של הפארק אינו בנוי להופעות וברוב המקומות זה שלפניך יסתיר לך וכל הזמן תצטרך למצוא איזו זווית נכונה וחדשה כדי להיטיב לראות. עם השנים הצפיפות הפכה להיות מעיקה יותר ביחוד בלילות לחים שזה לא הכי מלבב להדבק למישהו שאתה לא מכיר. הסאונד אף פעם לא היה מספק בהשוואה למקומות אחרים כמו קיסריה ואפילו שדה החומוס שהוכשר במיוחד ב 2006 עבור ההופעה המצוינת של רוג'ר ווטרס, התברר כמקום נעים יותר מהפארק. בנוסף, בעשור האחרון כבר אינך יכול להגיע אל הבמה כיוון שכל האיזור הסמוך לה נסגר כחלק מיוחד שכדי לקנות כרטיס אליו אתה צריך למשכן את הבית. ניתן לסכם שבשנות העשרה שלי הפארק מבחינתי היה בשיאו, בשנות ה-20 החלה אט אט ההתפכחות מממנו לאור מה שכתבתי, הדוחק, העמידה, הסאונד הבינוני. בשנות ה- 30 כמעט ולא הלכתי להופעות בפארק ואפילו העדפתי לוותר על התענוג לראות שם פיגורות כמו מדונה, מייקל ג'קסון, מטליקה ועוד… .
ההופעה הכי מרגשת שראיתי בפארק הייתה ב 2008 של פול מקרטני, וזה לא רק בגלל ש אני "משוחד" כחובב ביטלס מושבע. אומנם לשמוע את השירים של הביטלס היישר מהמקור היה ממש תענוג, אלא שבאמת פול היה במיטבו. מחליף כלים מגיטרה בס, דרך גיטרה חשמלית, לפסנתר וגיטרה אקוסטית כדי לשיר את "blackbird" . גם הופעת הפרידה של כוורת בשנה שעברה הייתה באמת מצוינת אבל גם אותה הייתי מעדיף לראות במקום אחר….
מקרטני בפארק, היינו כחולמים
לתומי חשבתי שההופעה של כוורת תהיה האחרונה שלי בפארק כי באמת כבר לא נשארו אומני ענק, אגדות רוק שלא ראיתי והייתי מוכן בשבילם לצאת ל"בילוי" שם. והנה התבשרנו שסוף סוף, אחרי שנים של ניסיונות כושלים ה "רולינג סטונס" מגיעים לארץ. אני חיב להודות שמעולם לא הייתי מאזין אדוק שלהם, הביטלס, לד זפלין, פינק פלויד עניינו אותי יותר, אבל בכל זאת, הם שם כל השנים האלה ואפילו ממש מהתחלה, בת גילם של הביטלס, ויש להם את הסאונד המיוחד שלהם ועשרות שירים טובים. אז איך אפשר לוותר על החוויה החד פעמית והנדירה לצפות באחת הלהקות שהן הגדולות בהיסטוריה, כשהם עדין נשמעים מצויין חיים ובועטים. בניגוד ללהקות אחרות מן העבר שמגיעות עם הרכבים חדשים, או כאלו שנעלמו לזמן רב ופתאום חזרו כדי להתרפק על העבר, כאן מדובר בלהקה שמחזיקה קריירה במשך יותר מ-50 שנה ולא נראה לי שאי פעם איזושהיא להקה לקרוא עליהם תיגר בנושא הזה. הסטונס ממשיכים להוציא תקליטים, סליחה דיסקים, עדיין מופיעים ונראים טוב. מלבד זאת, לפני כמעט 20 שנה בעת טיול בדרום אמריקה כמעט וראיתי אותם בארגנטינה, אלא שההופעה נפלה על מועד הקרנבל בברזיל ובחרתי בקרנבל. אז זהו, ההתלבטות הייתה קלה, למרות המחיר והובילה להכרעה ברורה שהם סיבה מספיק טובה לצאת שוב לפארק וללכת להופעה שיש לה סיכוי להיות ההופעה הטובה ביותר שנערכה בישראל, חוץ מההופעה ההיא שלא הייתה של הביטלס שהיו אמורים להופיע כאן ב 1965.
פארק הירקון, נראה טוב מהבמה, קצת פחות לאלה שבקהל
כשהולכים להופעה בפארק כאמור צריך לצאת כמה שעות לפני אם אתה לא רוצה לראות את המופע מרחוק כאשר אפילו הנגנים במסכים נראים כנקודות קטנות, שלא לדבר על האפשרות לראות את הבמה בעין בלתי מזוינת במרחק שכזה. לשם שינוי נמצאה חנייה די בקלות ואפילו סמוך למרכז הירידים ואז מתחילה ההליכה המסורתית לפארק כאשר אלפי אנשים שכמותך נוהרים יחד איתך בזרימה איטית אך נחושה. השלב הבא הוא למצוא איזו נקודה טובה לצפייה כאשר בשעות הקרובות עד לתחילת המופע פשוט רובצים על איזו שמיכה מהבית וממתינים וזה קצת מטעה כיוון שכשההופעה תתחיל כולם יקומו, רבים יצטרפו ויתכן שהנקודה שבה בחרת תתגלה כחתול בשק ושוב תצטרך לנדוד ימינה ושמאלה כדי לחפש נקודה טובה יותר. מצב הדשא בפארק גרוע. הוא יבש וצהוב ואפילו ישנם מקומות שהוא חלק מההיסטוריה ואיננו קיים עוד. חבל מאוד שהנהלת הפארק מזלזלת במבקרים ולא משקיעה במקום שמניב לה רווחים נאים. החום מתחיל לעשות את שלו וככל שיותר אנשים מגיעים הטמפרטורה עולה, למרות שהשמש שקעה. ראשון עלה רמי פורטיס ונתן הופעה טובה כהרגלו, אבל זהו איננו יום רגיל וכולם כבר מצפים בקוצר רוח לדבר האמיתי. הופעת החימום נועדה לראות שהכל עובד תקין וגם עבור הצופה בפארק זה הזמן לבדוק אם בחרת בנקודה טובה לצפייה. גם לאחר שההופעה תתחיל יש את אלו שמשפרים עמדות תוך כדי תנועה והם יבקשו ממך בנימוס לזוז כדי להתקדם הלאה כאשר הם הולכים ונלחצים בין אנשים, ויש רבים כאלה.
הסטונס בפארק – חוויה לראות אותם
יחד עם זאת, כל מה שכתבתי כאן בטל בשישים לאחר שההופעה מתחילה ואכן זו הייתה הופעה מצוינת ואפשר להבין למה המופע של הסטונס הוא מופע הרוק הגדול בעולם. השירים מצויינים ורובם נבחרו על ידי הקהל הישראלי במשאל שנערך לפני כן. הלהקה נשמעת מצויין, מיק ג'אגר, זז כמו שרק ג'אגר יודע לזוז והוא גם למד מספר מילים בעברית בהן השתמש מדי פעם והלהיב את הקהל. קית' ריצ'רדס הגיטריסט הוא מזמן תופעת טבע פלאית כשהוא עדיין נשמע טוב. כך גם רון ווד, הגיטריסט השני וצ'ארלי ווטס, המתופף הצנום שתמיד נראה שהוא עוד מעט מתפרק, אבל הוא עדיין במלוא כוחו. חוץ מזה קיבלנו גם את מיק טיילור, הגיטריסט המצויין שהחליף במקור את בריאן ג'ונס, הגיטריסט מההרכב המקורי שטבע בבריכה בסוף שנות ה-60. טיילור לא הסתדר עם החבר'ה ופרש תוך זמן קצר כאשר את מקומו מילא רון ווד. בכל מקרה ההופעה הזאת הוכיחה שאנחנו על המפה ואפילו לא התאפקתי וקניתי חולצה שלהם שמאחור רשומות כל ההופעות של הסיבוב הזה וביניהם "tel aviv, israel" . מי שלא היה הפסיד חווית רוק מהמעלה הראשונה שספק אם נראה עוד כמותה אצלנו ולו רק בגלל שהרוק נמצא במגמת ירידה. היה בהחלט שווה להגיע לפארק ולראות אותם, זו הייתה הופעת הרוק הכי טובה שראיתי.
אולי מישהו ירים את הכפפה ויחייה קצת את הפארק האומלל הזה ויסדר שיפוע קצת יותר ידידותי שיאפשר לראות את ההופעה קצת יותר טוב עבור הצופים שלפחות יוכלו לראות את ההופעה שעליה הם משלמים במיטב כספם , ועל הדרך אם אפשר גם להחיות קצת את הדשא כדי שלא נרגיש שהגענו לאיזה שדה מוזנח, כי הרי שאר הפארק ירוק ופורח. אני מנסה לחשוב על עוד מספר אומנים שאולי בשבילם אהיה מוכן לשוב לפארק : אריק קלפטון, רוברט פלנט הסולן של לד זפלין, דיויד גילמור גיטריסט הפינק פלויד, דיויד בואי, אבל זהו. כאן זה נגמר. לא עוד. עד אז את ניל יאנג שמגיע בקרוב אני במקרה הטוב אשמע מבחוץ יושב על איזה כיסא נוח אוכל אבטיח. או מקסימום בעתיד אם הילד ילחץ, עד אז, שלום לך פארק.
הנה מגיע לו חלק ב' ואחרון של השירים היפים של החיפושיות, 25 השירים הבאמת גדולים.
הביטלס מתחפשים למועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר
25 – (white album) – Martha My Dear – מרתה היה שמה של כלבתו של מקרטני אבל השיר הוא אינו עליה, אלא על חברתו ג'יין אשר שממנה הוא נפרד באותה תקופה לטובתה של מי שתהפוך לאשתו, לינדה איסטמן. פול רצה להסתיר את שמה של ג'יין ולכן בחר בשם מרתה. הלחן והעיבוד של השיר הוא עונג צרוף עם כלי נשיפה מבריקים בשילוב קונטרפונקט וזה יכול היה להיות בקלות יצירה קלסית לכלי נשיפה. פשוט שיר כיפי לשמיעה.
24 – (white album) – Glass Onion – בטקסט של השיר הזה אפשר למצוא אזכורים לשירים של הביטלס כמו "fixing a hole" , "the fool on the hill", "i'm the walrus" ועוד… . לנון כתב את זה כספק הלצה ספק ביקורת על כל הפרשנים והמאזינים שניסו למצוא כל מיני פרשנויות שונות ומשונות לשירים של האלבום סרג'נט פפר. יש הטוענים כי ברגע שאומן מתחיל לאזכר דברים מעברו ביצירתו הוא כנראה מתחיל לראות את הסוף ואכן בשנה זו הביטלס היו בתחילת הסוף שלהם.
23 – "Day Tripper" – (תקליטון) . 1965. שיר שהיה הצד הראשון של התקליטון והיה אמור להיות השיר המוביל שלו אלא ששדרני הרדיו התאהבו דווקא ב "we can work it out" המצויין. בשנה זו הביטלס החלו לעשות את המעבר מרוקנ'רול לרוק. הריף הפותח של הגיטרה שעליו מבוסס השיר הוא מה שיאפיין את הרוק בשנים הבאות עם להקות ששיכללו את זה לדרגת אומנות כמו ה "cream" ו "led zeppelin". הטקסט עצמו מרמז על שימוש בסמים – ילדים אל תנסו את זה בבית ! ונפסל לשידור ב בי.בי.סי. יחד עם זאת קשה להתעלם מזה שהשימוש של הביטלס בחשיש ולאחר מכן ב ל.ס.ד עזר להם לחולל את המהפכה הכי גדולה במוסיקה של המאה 20 . כולם מכירים את הסיפור על רופא השיניים של ג'ורג' הריסון שהביא לו וללנון ל.ס.ד בפעם הראשונה. השניים לא ידעו מה זה ויצאו אחרי זה לסיבוב מוטרף בלונדון כשהם רואים צבעים וחזיונות. בסוף שנות ה-60 החבר'ה הפסיקו להשתמש, התנערו מזה ואפילו לנון עבר גמילה קשה וכואבת מהירואין שהונצחה בשירו "cold turkey".
22 – (let it be) – Two Of Us – השיר הפותח את האלבום והוא אחד הבודדים שפיל ספקטור המפיק האמריקאי, הצליח לשמר כפי שהוא נשמע בעת החזרות העקרות של הביטלס בפרויקט של "let it be". אחד השירים האחרונים שלנון ומקרטני כתבו ממש ביחד . השניים שרים יחד וכאילו מסכמים את דרכם: "רוכבים יחד בדרך הביתה… לי ולך זכרונות ארוכים יותר מהדרך המתמשכת…" שני אנשים שהיו בעבר חברים טובים ומבינים שדרכם המשותפת עומדת לפני סיום ואכן בסשנים האלה, לראשונה בקריירה שלהם הבחורים לא יכולים היו ליצור עוד משהו מספק אומנותית ביחד והגיעו לסוף דרכם.
21 – (hard days night) – A Hard Days Night – שיר הנושא מתוך התקליט ה- 3 של הביטלס והסרט הראשון שלהם. הסרט כבר כמעט היה גמור והמפיק וולטר שנסון חיפש שיר שיופיע בתחילתו. ג'ון הציע את השם "לילה של יום מפרך" שהוא למעשה ביטוי שרינגו המציא לכך שהם היו מקליטים כל הלילה ויוצאים בבוקר מהאולפן. שנסון אהב את השם ותוך לילה אחד לנון חיבר את השיר , הציג לו אותו ביום שלמחרת והשאר היסטוריה. שיר סוחף, קצבי ויפה שתמיד כיף לשמוע. מבחינה מוסיקלית האקורד שמופיע לרגע בתחילת השיר הוא "מיני מהפכה" כיוון שעד אז לא השתמשו בסוג כזה של אקורדים במוסיקה "קלה" . הקליפ שצירפתי כאן מתחת הוא למעשה הפתיחה של הסרט בה רואים את הביטלס מנסים להתחמק מהמוני המעריצים בתופעה שהייתה ייחודית לביטלס – "הביטלמניה". אגב, הסרט מומלץ מאוד.
20 – (white album) – I'm So Tired – בשנת 1968 הביטלס נסעו להודו למהרישי ולכל מעריצי הביטלס זכורה התמונה בה הביטלס עולים על הרכבת שמתחילה לסוע כאשר סינתיה לנון, אשתו של ג'ון מאחרת אותה ונשארת מאחור. לנון הכיר זה מכבר את אמנית האוונגרד היפנית יוקו אונו והיה בקונפליקט מאוד קשה עם עצמו לגבי האפשרות לעזוב את סינתיה לטובת יוקו. השיר נכתב בהודו ומספר על מצבו הקשה באותה תקופה ללא יכולת לישון, ללא שלוות נפש בשל המצב. מה שמתחיל כשיר לירי מסתיים בצעקה גדולה ואותנטית שעושה את לנון לכל כך מיוחד. אף אחד, אולי חוץ מדילן, לא הביע את עצמו עד אז בצורה כזו שחושפת את הלבטים והקשיים שלו בדיוק כמו שיש לכל אחד בחיים.
19 – (revolver) – I'm Only Sleeping – לנון בין חלום למציאות, בין ערות לשינה, מתעורר לאיטו בבוקר ומסתכל על החיים וההמולה ורוצה להשאר במיטה עוד כמה רגעים. בשיר יש שימוש ב "לופים", ובסרטי הקלטה המנוגנים לאחור המדמים את המצב שבין ערות לשינה. היום בלחיצת כפתור אפשר להשיג כמעט כל אפקט העולה על הדעת, אבל אי שם באמצע שנות ה-60 טכנולוגית ההקלטה הייתה ממש בחיתוליה. לנון סיפר שממש בטעות הוא שם הפוך את סרט ההקלטה בטייפ ההקלטה הביתי שלו והתוצאה ממש הממה אותו. צליל הגיטרה המנוגן לאחור משמש כאפקט המדמה את החלום והשינה בשיר וזהו אחד המאפיינים הבולטים של הביטלס שניסו תמיד ניסו למצוא כל מיני דרכים ליצור אפקטים מוסיקליים, דבר שיגיע לשיא באלבום הבא שלהם סרג'נט פפר.
18 – (white album) – Julia – אחד השירים הכי אישיים של לנון ששר לאמו המנוחה ג'וליה. אביו נטש אותו ואת אמו כשלנון היה בן 4 ואמו לא יכולה הייתה להתמודד עם גידולו ומסרה אותו לאחותה הגדולה מימי. כאשר היה בן 16, לאחר שהחל להתקרב אל אמו, שאף לימדה אותו לנגן בבנג'ו, היא נהרגה בידי שוטר שיכור, מה שהפך לאירוע הכי טראומטי בחייו. רוב השירים של לנון באלבום הלבן הזה היו קטעי רוקנ'רול חזקים ואפילו חולניים וכאן הוא מנגן בגיטרה אקוסטית מנגינה פשוטה ועדינה. הטקסט המשובח נכתב בהודו, כמו רוב שירי האלבום בביקור אצל המהרישי. לנון מכנה את אמו "ילדת האוקיינוס" וזהו פירוש שמה של יוקו ביפנית.
17 – (white album) – Blackbird – אחד השירים שהוא חובה לכל גיטריסט כי פשוט כיף לנגן אותו עם האצבוע המיוחד שלו. שיר של מקרטני שיש אומרים שהוא נכתב כתמיכה ועידוד לקול השחור שהחל לעלות בארצות הברית של שנות ה-60. הציפור השחורה שעפה בלילה ו"חיכתה הרבה זמן לרגע הזה". מלודיה פשוטה עם ליווי שמשלים את כל מה שחסר. מאוד יפה לשמוע את הבחירה של מקרטני לעבות את ההרמוניה דווקא בפזמון כשהוא שר "blackbird fly" במהלך יורד של אקורדים. זהו השיר הכי טוב של פול באלבום הלבן ובכלל אחד השירים הכי טובים שלו.
16 – (abbey road) – You Never Give Me Your Money – אחרי מותו של בריאן אפשטיין האמרגן של החיפושיות, החבורה נכנסה לסחרור ולהסתבכויות כספיות כושלות ובראשן "תפוח" חברת ההפקות שהקימו . מקרטני ניסה לקחת את הפיקוד על הלהקה, למורת רוחם של השאר, וניסה להביא את אביה של חברתו לינדה איסטמן כדי שינהל אותם. שלושת האחרים דווקא רצו להביא את אלן קליין, האמרגן האמריקני של להקת "הרולינג סטונס". הדבר הביא למתיחות גדולה ביניהם שבסופו של דבר הובילה לפירוק הלהקה. בצל ההתדיינויות המשפטיות של חברי הלהקה מקרטני חיבר את השיר המקסים הזה והיה היחידי שהתייחס לבעיה היומיומית של הביטלס בשיר. השיר מתחיל באופן רציני ומספר על המשבר הגדול שלהם, שמוביל למעין פרודיה על מישהו בלי כסף, בלי עתיד, עם קריצה מוסיקלית לשנות ה-30. בסוף השיר מגיע רגע החלום, ה – "magick feeling" עם הרמוניה ביטלסית אופיינית, סוג של שמחה גדולה ופנטזיה של כל אחד מאיתנו לעזוב את הכל. השיר הזה פותח את מחרוזת השירים הראשונה של האלבום. המחרוזת השנייה, הקצרה יותר מופיעה כאן בהמשך.
15 – (White Album) – Happiness Is A Warm Gun – יש שיאמרו כי הוא השיר הכי טוב באלבום "הלבן" המצויין. שיר שהוא למעשה חיבור של שלושה שירים: החלק הראשון הוא בלדה רכה שנכתבה על יוקו, אלא שאז, בחלק השני ישנה "ירידה" קשה של לנון שהיה מכור לסמים באותה תקופה "i need a fix cause i'm going down" . בחלק השלישי המסיים, לנון שר מעין פרודיה על אמני "מוטאון" השחורים, ומופיע שם הביטוי "כשאני שם את האצבע על ההדק שלך…" ושוב, ברדיו השמרני של אותה תקופה לא אהבו את זה רחמנא ליצלן, בגלל הקונוטציה המינית. כותרת השיר לקוחה מתוך שבועון נשק אמריקאי – איך לא? – לפיו "האושר הוא נשק חם" ופול סיפר כי לפי דעתו זהו השיר הטוב ביותר באלבום.
14 – "Blue Jay Way" – (מסע הקסם המיסתורי) – אולי זהו השיר הכי אלטרנטיבי ברשימה הזו. שיר רציני וקודר ביופיו של ג'ורג' הריסון על האדם האובד בחוסר ממשות. הריסון כתב את השיר בלוס אנג'לס כשחיכה לחבר ברחוב Blue Jay . שיר ייחודי שבו הריסון לקח סולם הודי וחיבר לו טקסט לא הודי בעליל דבר שהעיד על התקדמותו המואצת שלו כיוצר עצמאי אחרי שהיה בצילם של לנון ומקרטני. שיר שלא התחברתי אליו כנער אך ככל שהשנים עוברות אני אוהב אותו יותר ויותר.
13 – (let it be) – Across The Univese – השיר יצא במקור בתקליט אוסף של האו"ם ולאחר מכן בגרסה מעט שונה באלבום "let it be" בו המפיק פיל ספקטור הוסיף לו מקהלה ותזמורת. עוד טקסט מדהים של לנון שנכתב בהודו ואפשר לשמוע בו את אחת המנטרות של המהרישי. לנון טען שהשיר הזה פוספס ולא קיבל את החשיפה הראויה ואפילו האשים את מקרטני בכך שהוא "חיבל" בשיר, אבל שיר כל כך יפה לא יכול להיות מפוספס. לפני מספר שנים יצא סרט הנושא את שם השיר ובו עלילה המבוססת על שירי הביטלס. הביצוע בקליפ שבחרתי הוא מתוך האנתולוגיה של הביטלס והוא שונה מהביצוע המוכר של השיר. אפשר לראות בו את הביטלס בהודו עם המהרישי ממנו הם התנערו לבסוף לאחר שגילו שפיו וליבו אינם שווים. לנון בשיאו.
12 – "Hey Jude" – (תקליטון) – אחד ההמנונים הגדולים של הרוק. מי לא מכיר ויכול לשיר את ה "נה נה נה נה…" של חלקו האחרון של השיר שנמשך יותר מהשיר עצמו ? כאשר הוא יורד לאט לאט עד שהוא נמוג בפייד דאון ארוך. פול כתב את השיר על ג'וליאן לנון, בנו של ג'ון לאחר שביקר את סינתיה לנון, שאותה עזב ג'ון לטובת יוקו אונו. פול סיפר שלקח את ג'וליאן לסיבוב עמו במכונית והתחיל לעודד אותו "hey juls" שהפך בהמשך ל "hey jude". השיר בוצע לראשונה בהופעה חיה בטלוויזיה בתוכניתו של דיויד פרוסט מול קהל שהיה הראשון לשיר את ה "נה נה נה" עם הביטלס עצמם. הביטלס הפסיקו להופיע שנתיים לפני כן וזו הייתה ההזדמנות הלפני אחרונה לשמוע אותם חי, ולרגע אחד, כפי שניתן לראות בקליפ שלמטה, הביטלס שכחו את המריבות והכעסים שביניהם והתאחדו ממש כמו פעם, בימים הראשונים שלהם בליברפול עם הקהל שהיה צמא לראותם. פול מנגן בפסנתר וג'ורג' הריסון מחליף אותו על גיטרת הבס. שימו לב לפפיון הכתום המצחיק של לנון.
11 – (abbey road) – Something – ג'ון, פול ורינגו היו תמימי דעים על כך שזהו השיר הכי טוב באלבום ובכלל זהו השיר הכי טוב של ג'ורג'. ג'ורג' תמיד הרגיש מקופח בנוגע לשירים שהציע לביטלס ורובם נדחו, אלא שאי אפשר היה להתעלם מכך שהוא החל לפרוח בסוף שנות ה-60. ראייה חותכת לכך הוא האלבום המשולש המופתי "all things must pass" שהוא הוציא לאחר פירוק הלהקה, אולי התקליט הכי טוב שרבים לא מכירים. זהו שירו הראשון של הריסון שזכה לצאת כצד א' בתקליטון של הביטלס. השיר נכתב על אשתו דאז, הדוגמנית פטי בויד, אותה הכיר במהלך צילומי הסרט "a hard days night" שתעזוב אותו לאחר כמה שנים לטובת חברו הטוב אריק קלפטון. ראוי לציון סולו הגיטרה המאוד הבעתי של ג'ורג', שהוא מנגינה חדשה שמתקשרת עם המנגינה של השיר ומוסיפה לה מימד נוסף.
10 – "All You Need Is Love" (תקליטון) 1967. – אחד משני שירי השלום הכי יפים שלנון כתב. שם השיר כבר הפך מזמן למטבע לשון מדובר. מסר חד, קולע ונכון ש"כל מה שאתה זקוק לו זו אהבה". זה היה המסר של הביטלס באופן כללי שהשפיע על רבים. השיר נפתח בהמנון הצרפתי ובוצע לראשונה בשידור הלוויני הראשון בהיסטוריה. לא ברור באופן מוחלט אם השיר נכתב בכוונה לצורך האירוע או שהוא היה אמור לצאת בכל מקרה, מה שבטוח הוא שהוא מייצג את שיאה של תקופת "ילדי הפרחים". בסצנה האחרונה של הסרט "דמיין" על ג'ון לנון מושמע השיר על רקע אלפי האנשים המתאבלים על הרצחו שהגיעו לבית "דקוטה", מעונו של לנון שעל סף הכניסה אליו הוא מצא את מותו וזה הרגע הכי מרגש ועצוב שבסרט. אפשר אולי לחשוב שלנון היה נאיבי, אבל רק לפני כמה שנים בוועידת המדינות המתועשות מנהיגי העולם בחרו לרקוד לצלילי השיר הזה בטקס הפתיחה. אז אולי בכל זאת זה הזיז למישהו ובכל מקרה זה ברור שכל מה שאנו זקוקים לו זה אהבה.
9 – Strawberry Fields Forever – (תקליטון). 1967. שנת 1966 הייתה שנה קשה מאוד לחיפושיות שהפסיקו להופיע. חברי הלהקה מצאו עצמם לראשונה עם ימים פנויים בלוח השנה והתפנו כל אחד לעיסוקיו ולהרגעות מהשנים האינטנסיביות שעברו, ונעלמו קצת מעיני התקשורת. היה חשש גדול שבעצם הם הולכים להתפרק ולנון נסע לספרד כדי להשתתף בסרט "איך ניצחתי במלחמה". שם הוא כתב את השיר על שדות התות שלמעשה הוא מקום שהיה בליברפול בהיותו ילד, ליד הבית של הדודה מימי שאצלה גדל. השיר נכתב בעקבות חווית ל.ס.ד של ג'ון והמוטו שלו הוא "תן לי לקחת אותך למטה". הוא מתחיל באופן תמים ואז מגיע משפט המוטו ומתחילה ירידה במנגינה ובהרמוניה ואקורדים מוקטנים שלא היו בשימוש אז במוסיקת הרוק כך שממש יש תחושה שנמצאים בצרה. החצוצרות נשמעות כמו אלו של יום הדין כאילו היו צבועות בשחור. הביטלס היו הראשונים להבין שהאקורד האחרון של השיר אינו מבשר בהכרח על סיומו ולאחר שהשיר מסתיים הביטלס הוסיפו עוד תוספת קטנה שסביבה נרקמו אגדות רבות כיוון שחלק מהאנשים פירשו את מילמולו של ג'ון כאילו הוא אומר ש "אני קברתי את פול". זו הייתה חלק מתאוריית הקונספירציה לפיה מקרטני מת בשנת 1966, אלא שג'ון מלמל "רוטב אוכמניות" וזה היה חלק מההומור שלו. ההפקה של השיר הייתה אחת המסובכות בתולדות הביטלס מאחר וג'ון הקליט שתי גרסאות לשיר, אחת שקטה ואחת עם תזמורת וביקש מג'ורג' מרטין המעבד שיחבר ביניהם. בצידו השני של התקליטון מופיע שירו המצויין של מקרטני "penny lane" וזה היה תקליטון ייחודי בו שני השירים הופיעו כצד א'. וכן, יש לי אותו בבית למזכרת.
8 – We Can Work It Out (תקליטון) 1965 – לפעמים לא צריך משפטים מורכבים כדי לייצר אמירה. שיר שתמיד אני נהנה לשמוע עם המסר הכל כך אופטימי ש"אנחנו יכולים לעשות את זה" כאשר לאחר מכן מגיע הפזמון שבו מצטרף ג'ון שאומר ש "החיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על מריבות". כמה פשוט, כמה נכון. השיר נכתב על ידי לנון ומקרטני שבתקופה זו עבדו בהרמוניה ביחד. השיר יצא כצד שני של התקליטון "day tripper", אך הפך עד מהרה לשיר המוביל על השדרנים ששידרו דווקא אותו. לנון מנגן כאן בקלידים.
7 – "Ticket To Ride" – (תקליטון) 1965. השיר הופיע בסרט ובתקליט "help", אך יצא לפני כן בתקליטון. שיר עמוק של לנון עם סאונד יותר כבד של הביטלס ותיפוף מאוד מיוחד של רינגו. הביטלס בשיא הביטלמניה והלחץ הצליחו להמשיך להתפתח וליצור שירים אלמותיים וזה השג לא מבוטל. לנון סיפר כי זהו אחד השירים האהובים עליו של הלהקה כיוון שהיה לו סאונד אחר יחסית לתקופה. מקרטני מנגן כאן בגיטרה מובילה.
6 – (let it be) – The Long And Winding Road – אחרי הקלטת האלבום הלבן הביטלס החליטו לצאת לפרויקט בו הם התכוונו להקליט תקליט בלי בישולים ואפקטים כאשר רק הלהקה מנגנת וזאת במטרה לחזור לתקופה המוקדמת שלהם, טרם ההצלחה בה הם היו להקה מופיעה ובועטת של 2 גיטרות, בס, תופים. הם חשבו לסיים את הפרוייקט בהופעה מיוחדת בה יוקלטו השירים וכל הפרויקט יצולם. אלא שהמתיחות בין חברי הלהקה הגיעה לשיאים חדשים והחברים פשוט לא יכלו עוד לעבוד זה עם זה. עשרות שעות של חזרות הוקלטו וחלקן הונצחו בסרט "let it be" אך הם לא הגיעו לתוצאה ולרמה מספקת וכל הפרויקט נזנח, למרות שאכן התקיימה הופעה אחרונה שלהם על גג אולפני ההקלטה שלהם "אייבי רוד" שהופסקה על ידי המשטרה בשל תלונות של השכנים על "הרעש". לנון חשב שצריך להוציא אותם איך שהם כדי לנפץ את התדמית של הביטלס אך הדבר לא יצא לפועל. רגע לפני התפרקות הלהקה, ואחרי הוצאת האלבום "אייבי רוד", בחברת התקליטים החליטו לפנות למפיק האמריקאי פיל ספקטור כדי שינסה להוציא כמה קטעים טובים מכל החזרות האינסופיות וכך נולד "let it be" התקליט האחרון שלהם שיצא לאור . פול כתב ושר כאן בלדה ענוגה עם טקסט מאוד משובח ומנגינה לירית שובת נפש. ספקטור הוסיף כאן בחן רב תזמורת ומקהלה ששידרגו את השיר אך פול לא סבל את התוצאה, מה שמראה שגם הביטלס לפעמים היו יכולים לטעות בהערכת המוסיקה.
5 – "Golden Slumbers" / "Carry That Weight" / "The End – שלושת השירים האחרונים בקריירה של הביטלס המחוברים זה לזה במה שמכונה "המחרוזת השנייה של אבי רוד". זה מתחיל בבלדה המצויינת של מקרטני, שאת הטקסט שלה הוא מצא על הפסנתר ופשוט הלחין אותו, ממשיך בשיר העידוד ספק לעצמם ספק למעריצים שהארבעה שרים ביחד "ילד אתה תישא את המשא הזה עוד זמן רב", הכולל גם איזכור לשיר "You Never Give Me Your Money" שהופיע לפני כן. המחרוזת מסתיימת בשיר "הסוף" שמתחיל בסולו תופים ראשון ואחרון של רינגו סטאר ולאחר מכן פול, ג'ורג' וג'ון מבצעים סולו גיטרות משותף. השיר מסתיים באמירה שמתמצתת את המסר של הביטלס ש"בסוף האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה יוצר". איזה סיום מפואר ללהקה מפוארת. ובכל זאת, 17 שניות אחרי שהיא מסתיימת, פול הוסיף עוד קטע הומור קצרצר בו הוא שר על הוד מלכותה שהיא "ממש בחורה חמודה ויום יבוא ואני אגרום לה להיות שלי", כדי שבכל זאת הסוף של הביטלס לא יהיה דרמטי מדי.
4 – (White Album) Dear Prudence – רוב שירי האלבום הלבן נכתבו בעת ביקור חברי הלהקה בהודו. פרודנס היא דמות אמיתית, אחותה של השחקנית מיה פארו שנהגה לשהות כל היום בחדר בתרגול מדיטציה וכולם היו קוראים לה לצאת. שיר עדין ויפהפה שהולך ומתגבר, עם הרמוניות קוליות מצויינות של הביטלס. אני מאוד אוהב את המהלך האקוסטי שלנון מנגן לאורך השיר וזה אף פעם לא נמאס לשמוע את זה. הביטלס נשמעים כאן מצויין למרות החיכוכים וחילוקי הדעות שליוו את הלהקה. האלבום הלבן שממנו לקוח השיר מאופיין באקלקטיות רבה, אבל זה נשמע ממש טבעי החיבור שבין המטוס הנוחת שסוגר את השיר "back in the u.s.s.r" , שבא לפני, ואז פתאום מתחילים לשמוע את הגיטרה האקוסטית העדינה שכה מנוגדת לזה. גם כאן הטקסט של לנון בנוי משורות ארוכות וקצרות אך המקצב "מחפה" על זה ומסדר את העניינים. מקרטני מנגן כאן בקרן ובפסנתר.
3 – While My Guitar Gently Weeps (האלבום הלבן) – יש שיאמרו כי זהו השיר הכי טוב של החיפושיות. ג'ורג' הריסון שהחל לכתוב בצילם של שני הענקים יצר בשלוש השנים האחרונות של הלהקה כמה שירים מופתיים וזהו אחד מהם. כבר בצלילי הפסנתר הפותחים של השיר, אפשר להבין שמשהו חשוב מתקרב. כל גיטריסט יודע שגיטרה היא כמו אישה והטקסט של השיר מופנה הן לגיטרה הן לאישה. ג'ורג' בחר להביא את חברו הטוב אריק קלפטון כדי שינגן את הסולו המוביל עם אפקט ה"ווא ווא" שגורם לגיטרה ל"יבב" בעדנה. הסולו אמנם פשוט אבל רק קלפטון יכול לגרום לגיטרה להוציא את הצליל המייבב הזה בהבעתיות כה גדולה וחזקה. ג'ורג' תמיד אמר שאומנם קלפטון ניגן, אבל הוא השתמש בגיטרה שלו שתבכה. בואו של קלפטון הפיג מעט את המתח שליווה את הלהקה במהלך הקלטת האלבום "הלבן".
2 – Sargent peper) – A Day In A Life) – יכול שזה באמת השיר הכי טוב של הביטלס. זהו השיר ששמעתי בילדותי בוקע מהרדיו של נהג האוטובוס באיזו נסיעה הביתה מהעיר. לא ידעתי מי שר אבל הוא נשמע לי שיר קסום ביותר ולאחר מכן יצאתי לברר של מי הוא וכך הגעתי אל הביטלס. שיר שמחולק לשני חלקים, הראשון מושר בידי ג'ון ומבוסס על קטעים שקרא בעיתון, השני בידי פול ומבוסס על חוויות אמיתיות של הביטלס כנערים בליברפול. ביניהם ובסוף השיר, מעבר תזמורתי מוטרף כאשר כל הכלים מנגנים ביחד מהצליל הנמוך שלהם לצליל הגבוה ויתכן שזו הפקה הכי מסובכת שג'ורג' מרטין המעבד של החיפושיות נאלץ להתמודד איתה. רבות סופר כיצד הוא הצליח לתאם בין כל כלי התזמורת כדי שיצליחו לנגן את הקטע, ומי שישמע אותו טוב אולי יצליח להאזין לשעון המעורר שטכנאי ההקלטה כיוון בדיוק לרגע בו התזמורת אמורה להגיע לצליל הגבוה ולעצור. להקלטת התזמורת, הביטלס הזמינו את כל החברים שלהם כולל "הרולינג סטונס" כשהם מעבירים סיגריות חשיש והנגנים חשבו שכל האירוע הזוי לחלוטין, אלא שהתוצאה היא "מאסטר פיס" אמיתי. לאחר הפרישה מהופעות וההעלמות התקשורתית רבים תהו אם הביטלס יוכלו לשוב לעצמם וחשבו שהם "גמרו את הסוס". מקרטני סיפר כי המבקרים והקהל לא ידעו איזה דבר הביטלס מבשלים להם ואחרי הוצאת סרג'נט פפר, מנהיג להקת "נערי החוף" היה המום ופרש מכתיבת שירים כיוון שסבר ששום דבר לא יוכל להתעלות על האלבום הזה. בקליפ ניתן לראות וידאו שצולם במהלך ההקלטה ההסטורית.
1 – (magical mystery tour) – I Am The Walrus – השיר האהוב עלי ביותר של החיפושיות, לטעמי הוא גם השיר הטוב ביותר שלהם. השנה היא 1967, רגע אחרי השיא של "סרג'נט פפר" בעיצומה של תקופת הפסיכדליה. זהו השיר היחיד של ג'ון לנון בהפקה של התקליט "מסע הקסם המיסתורי", אבל איזה שיר הוא הביא. מציע לכם לקרוא את הטקסט המבריק שלו שחלקו נון סנס וחלקו כולל איזכורים של ט.ס אליוט, אדגר אלן פו, לואיס קרול ועליסה בארץ הפלאות. יש ניגוד חד בין הבית לפזמון בו לנון שר בהומור ש"אם השמש לא תבוא נוכל להשתזף מהגשם האנגלי…". מאפיין מאוד יחודי של הביטלס הוא שבמקום שבו שירים כביכול מסתיימים מתחילה אפיזודה לא פחות מעניינת מהשיר עצמו, במוסיקה הקלסית קוראים לזה קודה. הסיום של השיר עוצמתי ביותר בו נשמעת מקהלה ששרה "לכל אחד יש אחד". לנון סיפר שבמהלך ההקלטה הוא פשוט העביר ערוצים ברדיו ונדלק על קטע המקהלה ששודר באותו הרגע ויתברר כי זהו קטע מ"המלך ליר" של שייקספיר. עוד הפקה מורכבת של ג'ורג' מרטין שהיה צריך לממש את כל הרעיונות היצירתיים והמשוגעים של הלהקה. אגב, כדאי מאוד לשמוע את השיר בסטריאו כיוון שבכל פעם הכלים והשירה נעים מרמקול לרמקול ומחליפים צד. אפילו מקרטני שיזם את הפרוייקט של הסרט "magical mystery tour" הודה שהסרט אומנם לא משהו אבל הוא המקום היחידי שבו ניתן לראות את השיר "i'm the walrus" . וגם הקליפ מעולה ולקוח מתוך הסרט .
כבר נאמר שההופעה הכי גדולה שהייתה בישראל כלל לא נערכה וזו ההופעה של הביטלס שהיו אמורים לנחות כאן ב 1965, ולא בגלל שהיינו "על המפה" אלא רק בגלל שלבריאן אפשטיין, אמרגנה היהודי של הלהקה היו כאן קרובי משפחה שהוא רצה "להשוויץ" בפניהם. אבל ה"עסקונה" הארצישראלית של אותה תקופה מנעה זאת, מה שמוכיח ששום דבר לא היה שונה בעבר. הכל כבר נכתב ונאמר על הביטלס, החיפושיות, ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון וריצ'ארד סטרקי הידוע יותר בתור רינגו סטאר, כנראה הלהקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הרוק. האמת, עם השנים, נדמה שמשהו מזוהרם הועם לאור ההתפתחויות המוסיקליות שחלו לאורך השנים והווצרותם של להקות ענק נוספות. ובכל זאת, הביטלס היו להקה שתמיד שאפה להתפתח, להשתנות, להמציא, לחדש. הם לא היו הנגנים הכי טובים, אפילו לא הזמרים הכי טובים, אבל השילוב ביניהם היה מנצח. אני מקשיב לביטלס מגיל 11 ותמיד תמיד חוזר אליהם מזמן לזמן, כאשר בכל פעם צצים ועולים שירים שמקבלים משמעות נוספת לאורך השנים. וכן, גם אני כמו רבים אחרים חיב להם תודה על כך שדרך שיריהם גיליתי את נפלאות הגיטרה והרוקנ'רול, כי אחרי הכל הם היו ארבעה חברים מליברפול שפשוט אהבו לנגן רוקנ'רול. ובכל זאת קצת פרטים יבשים על הלהקה למען מי שאינו בקיא בתולדותיה, כדי שיהיה יותר נוח לקרוא את הדברים בהמשך. במהלך הקריירה הביטלס הוציאו 13 תקליטי אולפן :
(1963) Please Please Me – התקליט הראשון שהוקלט ב – 8 שעות !!!
(1963) With The Beatles – ללא נציגות ברשימה הזאת, למרות שהוא יותר טוב מהראשון.
(1964) A Hard Days Night – זהו גם הסרט הראשון שלהם.
(1964) Beatles For Sale – תקליט שמנציח את הסאונד המבריק של הלהקה נכון לאותה תקופה.
עטיפת beatles for sale, אפשר לראות שהביטלס מתחילים להתעייף מהטירוף של הביטלמניה
(1965) Help – זהו גם הסרט השני של הביטלס. בשלב זה הביטלמניה כובשת את העולם ולראשונה בהיסטוריה להקת רוק יוצאת לסיבוב עולמי.
(1965) Rubber Soule – תקליט הרוק הראשון שלהם. למרות כל הלחץ שסביבם הביטלס ממשיכים להתקדם באולפן.
(1966) Revolver – תחילת המהפך היצירתי שלהם. אחד התקליטים הגדולים בכלל.
(1967) Sgt. Pepper Lonely Hearts Club Band – אולי היצירה הכי מושלמת שלהם.
(1967) Magical Mystery Tour – היה גם סרט טלוויזיה ומסמן את שיא תקופת הפסיכדליה שלהם.
(1968) The Beatles – אלבום ללא שם שעטיפתו לבנה ללא תמונה, או כיתוב מלבד תבליט קטן בלבן בו רשום "the beatles" וידוע בכינויו "האלבום הלבן". באוזני הוא הטוב ביותר.
(1968)Yellow Submarine – הוקלט לפני האלבום הלבן אך יצא לאחריו. פסקול של הסרט המצוייר והיפה שלהם שבו הם לא היו מעורבים, למעט הופעה קצרה בסוף עם השיר "all together now"
(1969) Abbey Road – למעשה האלבום האחרון שהביטלס הקליטו. עוד "מאסטרפיס" שאפילו אהוד בנאי בשירו "זמנך עבר" מתיחס אליו "…אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר…"
(1970) Let It BE – שירים מתוך הסרט האחרון של הביטלס שלמעשה מתעד את התפוררות הלהקה על רקע הסשנים הארוכים שלהם בניסיון כושל להפיק משהו שיספק אותם. המפיק האמריקני פיל ספקטור הובא על ידי חברת התקליטים כדי לנסות להוציא משהו מכל עשרות החזרות שהביטלס עשו לפני כן והוסיף לחלק מהם תזמורת ומקהלה. הביטלס לא היו מעורבים בהוצאתו ולא אהבו את התוצאה.
let it be – סוף הדרך
מלבד זאת, בשנות ה-60 היה נהוג להוציא תקליטונים ובהם שני שירים. צד א שנועד לקדם שיר מסויים וצד ב' שהיה תמיד שיר פחות אטרקטיבי. הביטלס הוציאו קרוב ל -20 תקליטונים כאשר מרביתם לא נכללו באלבומי האולפן שלהם, וכן ביצעו עשרות שירים נוספים שלהם ושל אחרים בהקלטות תוכניות רדיו, כך שניתן לומר שההספק שלהם היה אדיר, וייחודי ביותר, כזה שאף אומן אחר מאז לא עשה בזמן כל כך קצר. לאחר פירוק הלהקה יצאו עשרות תקליטי אוסף שונים, אלבום הופעה ועשרות "בוטלגים" – הידועים כ"תקליטים לבנים" של חומר שהוברח מאולפני ההקלטה ומהופעות שונות שמעריצים השיגו והוציאו. באמצע שנות ה-90 יצא פרוייקט מיוחד הנקרא "אנתולוגיה" ובו שישה דיסקים עם קטעים נדירים שלהם ושני שירים חדשים מעזבונו של לנון ששלושת חברי הביטלס הנותרים שיפצו והקליטו על סמך ההקלטה של לנון. במסגרת האנתולוגיה יצא מארז די.וי.די ובו חברי הביטלס סיפרו לראשונה את סיפורם מההתחלה ועד הפירוק. כשמדברים על הביטלס אי אפשר שלא לציין את המפיק שהאמין בהם מהתחלה ועבד איתם לאורך כל הדרך הלוא הוא ג'ורג' מרטין שהגיע דווקא מהתחום הקלסי והביטלס חייבים לו המון.
ג'ורג' מרטין ולנון באולפן ההקלטה
האמת היא שזו משימה יומרנית וכמעט בלתי אפשרית להחליט מהם 50 השירים של הביטלס שאני הכי אוהב וזה גם נתון כמובן לשינויים, שירים שמאוד אהבתי בעבר פינו את מקומם לשירים אחרים שאני יותר אוהב כיום, ובכלל מה שמיוחד אצל הביטלס שיש להם כמות אדירה של שירים מצויינים בסגנונות שונים כך שבכל שלב אפשר למצוא ולגלות מחדש שירים שמתאימים לכל תקופה בחיים. ובכל זאת, בדחילו ורחימו ניסיתי לקבוע מהם השירים האהובים עלי כיום, ואיכשהוא השתחל לו עוד שיר אחד כך שיש כאן למעשה 51 שירים . לא תמצאו כאן בהכרח את הלהיטים הכי גדולים שלהם, ואולי אפילו לא את הכי טובים, אבל זו הזדמנות לכל אחד לגלות אותם מחדש וגם אלו שלא אוהבים אותם במיוחד בוודאי ימצאו כאן שיר, שניים או יותר שהם בטח יאהבו. ניסיתי לדרג אותם לפי סדר אבל הוא ממש לא מחייב, אולי מלבד 15 הראשונים שהם באמת הכי גדולים באוזני. מתחת לכל שיר ניתן למצוא קליפ שאפשר יהיה לשמוע אותו, ובכלל במוסיקה, צריך לתת למוסיקה לדבר, אז תודה לכם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו והאזנה עימה !
50 – "Love Me Do" – (תקליטון) – השיר הראשון שהביטלס הוציאו. פשוט, תמים, כמעט ילדותי, קשה היה לנחש אי שם ב 1962 שהחבר'ה האלה עומדים לשנות את פני המוסיקה. שיר שפול חיבר בגיל 16 ולנון עזר לו לסיים אותו לקראת ההקלטה. מקרטני טען כי דווקא בגלל הפשטות שלו זהו השיר הכי פילוסופי של הלהקה. לרינגו המתופף יש טראומה קלה מהשיר כיוון שג'ורג' מרטין לא סמך על המתופף החדש שזה עתה הצטרף ללהקה לאחר שהמתופף הקודם פיט בסט הוצא ממנה רגע לפני ההצלחה הגדולה. מרטין החליט להביא מתופף אחר בשם אנדי ווייט כדי להקליט את התקליטון אך לבסוף הגרסה שבה רינגו ניגן מצאה את דרכה להקלטה הרשמית שיצאה לאור בתקליט. רינגו נושא עד היום את העלבון של הבאת המתופף האחר שם אחרי כל השנים… . השיר לא הצליח והגיע למקום ה-17 במצעד וגם זה בזכות כמות גדולה של תקליטונים שברייאן אפשטיין, האמרגן היהודי שלהם קנה עבור חנות התקליטים שלו בליברפול.
49 – (yellow submarine) – Hey Bulldog – הביטלס היו מצחיקים, שנונים וזה מה ששבה את כולם בזמן שהם התראיינו. בסוף השיר הזה לנון נובח ככלב, אך גם בשיר הלא רציני הזה יש משהו רציני. הביטלס היו מחויבים לסרט נוסף, והסכימו לפרויקט של הסרט "צוללת צהובה" בתקווה שבכך ישלימו את חובם לחברת הסרטים. לנון סיפר שמקרטני ביקש ממנו איזה שיר חדש לטובת הסרט והוא הביא את השיר הלא גמור הזה אותו השלימו יחד באולפן. בכל פעם שמשהו בהקלטה לא עמד בסטנדרט המקובל שלהם לנון היה אומר ש"זה מספיק בשביל סרט" . אומנם התקליט והסרט יצאו אחרי ה"אלבום הלבן", אך ההקלטות לאלבום ופסקול הסרט נעשו בתחילת 68' . צידו השני של התקליט היה יצירות תזמורתיות של המעבד שלהם ג'ורג' מרטין, אך בהוצאה המחודשת לפני מספר שנים הם הוצאו ממנו.
48 – (anthology) – Leave My Kitten Alone – בתקליט "beatles for sale" הביטלס ביצעו 8 קטעים של אומני R&B , רית'ם אנד בלוז שהם אהבו. לאחר שסיימו להקליט את השיר "Mr Moonlight" ,שנכנס לתקליט, בשעה מאוחרת בה האולפן עמד להסגר הם החליטו להקליט גם את השיר הזה שהושלם תוך 5 טייקים. ובכל זאת הוא לא עבר מיקס ונשכח באולפני ההקלטה ליותר מ -30 שנה עד שיצא לבסוף במסגרת האנתולוגיה שהביטלס הוציאו באמצע שנות ה-90. זהו שירו של litle willie john משנת 1961, לנון והביטלס נשמעים כאן מצויין, מלאי אנרגיה וחיות כפי שהיו בימים המוקדמים בהמבורג, גרמניה שם נהגו להופיע שעות בכל לילה מול גרמנים שיכורים שלא היו יכולים לדמיין לאן להקת הצעירים האנגלית תגיע. לביטלס היה רפרטואר עצום של קאברים שאותם ביצעו וחלקם הגיע לתקליטים שלהם. השיר הזה מצא חן בעיני מהרגע הראשון. אז מוטב לך לעזוב את החתלתולה שלי בשקט.
47 – (white album) – Mother Nature Sun – שיר אקוסטי יפהפה וקטן של פול על בנה של אמא אדמה פול הקליט את השיר מאוחר בלילה לבדו עם גיטרה אקוסטית אחרי שכולם עזבו את האולפן כשכלי הנשיפה הוספו מאוחר יותר. כל האלבום הזה היה למעשה פרויקט של יחידים כאשר השאר היו לרוב לא מעורבים והופיעו להקלטות כמו נגנים שכירים בתקופה בה יחסיהם היו עכורים. הביטלס הקליטו אותו במספר חדרי הקלטה שפעלו בו זמנית כאשר בכל אחד מהם היה חבר להקה שעבד על השיר שלו.
46 – Magical Mystery Tour – שיר הנושא מתוך התקליט שיצא מיד לאחר השיא של סרג'נט פפר. השיר עצמו הוקלט במהלך ההקלטות של פפר אבל לבסוף לא נכלל באלבום ונשכח למספר חודשים עד שפול הגה את הרעיון לצאת למסע בצפון אנגליה עם אוטובוס עמוס חברים ולצלם באופן ספונטני כל מיני אפיזודות בלי תסריט כאשר שם הפרויקט היה "מסע הקסם המיסתורי". הביטלס ניסו לשדר עסקים כרגיל לאחר מותו הפתאומי של אמרגנם בראין אפשטיין שגילה אותם, ניהל אותם וגונן עליהם מפני העולם. לאחר מותו מקרטני החליט להשתלט על העניינים בעיקר מכיוון שלנון היה מסטול רוב הזמן. הפרויקט שהחל בהתלהבות רבה סבל משורה של כשלים והמסע המבטיח לא היה מסתורי ולא קסום. לאחר שבועיים הביטלס חזרו ללונדון תשושים ועם מאות שעות של סרט. הסרט נכשל הן בקופות והן על ידי המבקרים, חמשת הקטעים החדשים שהביטלס צירפו לפסקול היו כרגיל מצוינים וכמעט כולם מופיעים ברשימה הזו. אני אוהב את השיר הזה יש בו משהו מאוד אופטימי שממש גורם לך לרצות להשתתף באיזה מסע קסום ומסתורי.
45 – paperback writer – (תקליטון) – 1966. זהו התקליטון שמסמן יותר מכל את התפנית המוסיקלית שהביטלס עשו באמצע שנות ה- 60 שתשנה את עולם המוסיקה. השיר הופיע כצד א' של התקליטון. זהו ניסיון של פול למצוא סאונד חדש לביטלס ואכן הגיטרות כאן כבדות יותר, רוקיסטיות יותר מבעבר. פול הושפע מלהקת "נערי החוף" האמריקאית שהיוותה תחרות אמנותית גדולה לביטלס. לנון עצמו לא אהב את השיר וסבר שזה חיקוי ל "day tripper". השיר הזה היה קשה לביצוע בהופעות בגלל ההצע הטכנולוגי הדל של אותה תקופה, וזו הייתה אחת הסיבות שהביטלס יפסיקו להופיע בשנה זו כיוון שהם הרגישו שהם לא נשמעים טוב ובמילא הצרחות גוברות על המוסיקה. הקליפ לשיר הוא הקליפ הרשמי הראשון של הביטלס ובכלל של להקת רוק והוותה סמן לכולם שככה אפשר לקדם שיר שישודר בטלוויזיה לכל המעריצים ברחבי הגלובוס כיאה ללהקה בקנה מידה עולמי. משהו שהיום נראה כל כך שיגרתי היתה פריצת דרך באותה תקופה.
44 – (abbey road) – I Want You – בלוז כבד, עוצמתי ביותר של לנון שנכתב על יוקו שכל מה שהוא היה יכול לומר עליה הוא : I Want You, She's So Heavy". הוא לא היה צריך לומר יותר מזה. כל מי שמאוהב קשות יוכל להבין זאת. מבקר אחד טען שלנון איבד את היכולת לכתוב, אבל לנון הסביר שכמו שאם אתה טובע, אתה לא אומר "אני אהיה אסיר תודה אם מישהו ישים לב שאני טובע, אלא אתה צועק הצילו", כך גם הוא לא היה צריך יותר מדי מילים כדי להעביר את תחושתיו לגבי יוקו. השיר מסתיים בפראזה שחוזרת על עצמה 14 פעמים עד סופה הפתאומי והיא מסמנת הלך רוח שרק לנון יכול היה לעשות וזהו החלק האהוב עלי בשיר. זה אינו שיר שנקלט בשמיעה ראשונה או שנייה .
1/2 43 – (Magical Mystery Tour) – Your Mother Should Know – אחד המאפיינים המיוחדים של הביטלס היה האפשרות לעבור מסגנון לסגנון ולהוסיף את ה"טוויסט" שלהם. כאן הביטלס לוקחים אותנו לשנות ה-20 בשיר סנטימנטלי של מקרטני המתכתב עם השיר When I'm Sixty Four שיצא באותה שנה באלבום סרג'נט פפר. הקליפ של השיר בסרט הוא ספק פארודיה ספק הצדעה למופעי שנות ה-20. מאוד מיוחד לשמוע כאן כיצד מקרטני מוותר על המילים בפזמון שהוא אינסטרומנטלי. וכפי שכתב מקרטני "אמא שלך מכירה את השיר הזה".
43 – I Feel Fine – (תקליטון) – אני מאוד אוהב את ה"ריף" של הגיטרה שעליו מבוסס כל השיר ולא ניתן לפספס אותו גם באוזני מי שאינו יודע מה זה ריף, שזה מהלך חוזר של מספר צלילים בגיטרה. לנון כתב את השיר הזה בלילה אחד והוא נשמע רענן וחזק גם היום. את השיר פותח פידבק שזה הצליל שמתקבל אם מקרבים את הגיטרה למגבר, וכאן זהו מקרטני שמנגן אותו עם גיטרת הבס שלו, אבל הרעיון לזה הגיע דווקא מלנון שהשעין את הגיטרה שלו על המגבר שלו כשלפתע היא הוציאה פידבק והוא מיד נדלק על הצליל והחליט להכניס אותו לשיר. ג'ימי הנדריקס השתמש בזה המון אבל הביטלס היו הראשונים להקליט אותו בשיר. בקליפ אפשר לראות את הביטלס בהופעות, והשיר הזה הפך להיות אירוני עם הזמן כאשר הביטלס התחילו להרגיש רע מאוד מכל ההמולה וההיסטריה שנוצרה סביבם שכונתה "הביטלמניה", אבל המשיכו לשיר "אני מרגיש מצויין".
42 – (beatles for sale) – Eight Days A Week – שיר מתוק מתוק מתוק, איכשהוא אני מוצא את עצמי מדי פעם מזמזם אותו סתם כך. הוא הנציג היחידי ברשימה מהאלבום הזה, למרות שגם בו היו שירים טובים והבחירה אכן הייתה קשה, כפי שכתבתי בהתחלה. אפשר לשמוע ברקע את מחיאות הכפיים של הביטלס שהשתמשו בהם רבות בתחילת הדרך כדי לתגבר את חטיבת הקצב כיוון שהם הקליטו עם שני ערוצים בלבד. זאת אומרת ששני מכשירי הקלטה צריכים לקלוט את כל הכלים והקולות שיש בשיר וזו משימה לא פשוטה. ניתן לומר כי הוא ה"להיט" של האלבום הזה שבעטיפה שלו כבר אפשר היה לראות שהביטלס מתחילים להתעייף מהביטלמניה, סיבובי ההופעות, קוקטיילים וכו' אם כי בזמן אמת אף אחד לא היה מודע לזה חוץ מהאנשים הקרובים.
41 – (help) – Yesterday – מה לא נכתב על השיר הזה של מקרטני שזכה להכי הרבה קאברים מכל שירי החיפושיות. יש כאלו שלא סובלים את הלהקה בגלל השיר הזה והאמת היא שהוא "נטחן" עד דק מכל הכיוונים. ובכל זאת אני מקנא בכל מי שישמע את השיר הזה בפעם הראשונה, כמה הוא נוגע וחודר ללב. שיר של מקרטני שהוא חבר הביטלס היחידי שמשתתף בהקלטה שסיפר כי המנגינה הגיע אליו בחלום. השיר הוא מיני מהפכה נוספת של הביטלס בו לראשונה הוכנסה רביעיית כלי מיתר לשיר רוקנ'רול ובעצם הביטלס אותתו לכולם שבשיר אפשר לעשות הכל. בהופעות פול נהג לשיר אותו לבדו כאשר שאר חברי הביטלס יורדים מהבמה וזהו השיר היחידי שניתן היה לשמוע היטב בהופעה בשיא הביטלמניה, מאחר שהצרחות פסקו בכל פעם שהוא נוגן, כפי שניתן לראות בוידאו. בסיום השיר באחת ההופעות לנון הסרקסטי חזר לבמה עם זר פרחים מפלסטיק והכריז "תודה לך רינגו" … . אכן תודה !
40 – Rain – (תקליטון) . 1966. – הצד השני של התקליטון "pepperback writer" . שיר ניסיוני ולא קומוניקטיבי בעליל של לנון שבוודאי רק חובבי הביטלס מכירים והוא נשאר די עלום עבור הקהל הרחב. לנון כתב את השיר באופן די רגיל אך בטעות שם את סרט ההקלטה הפוך באולפן שבביתו והוקסם מהתוצאה. זו הפעם הראשונה אי פעם שנוגנו בשיר סרטי הקלטה לאחור ובסוף השיר אפילו קולו מנוגן לאחור. לנון לימד את הלהקה באולפן כיצד לנגן את השיר לאחור והתוצאה לפנינו. לנון ציין כי הוא מודה לג'ה, אלוהי המריחואנה שהביא אותו לכך. הביטלס לא חששו עוד מתגובת הקהל לניסיונות המוסיקליים שלהם ושילמו מחיר בכך שזהו התקליטון הראשון שלהם מאז 1963 שלא הגיע למקום הראשון. ובכל זאת השיר הזה נשמע טרי ורענן גם היום.
39 – revolver) – For No One) – בכל התקליט הביטלס חיפשו להוסיף עוד "צבעים" לשירים שלהם מעבר לגיטרה, בס, תופים וכאן מקרטני בעצמו זימזם לג'ורג' מרטין המעבד שלהם את סולו קרן היער שמופיע כאן באמצע וזו הפעם הראשונה שקרן יער מנגנת בשיר רוק. מעבר לזה יש כאן יופי של מילים ומנגינה שמצלצלים ממש נפלא באוזן. תנסו כמה פעמים ותראו שאני צודק.
38 – (rubber soul) – The Word – אחד הדברים היפים אצל הביטלס היה שהם האמינו באהבה, שרו על אהבה, אף פעם לא שרו "לך תזדיין" או משהו שכזה. חלק אולי יראו בכך תמימות ונאיביות חלק יגידו שטוב שזה היה המסר שלהם. מה שבטוח זה שאני מאוד מזדהה עם "המילה" והמילה היא אהבה. אז תגידו את המילה, וכמה שיותר.
37 – (anthology) – Real Love – כל מעריץ של הביטלס שואל את עצמו מה היה קורה אילו לנון לא היה נרצח? ואני לא מדבר רק על האפשרות שאולי הביטלס היו מתאחדים לאיזה פרוייקט, אלא בכלל כמה שירים טובים פיספסנו בגלל מותו. באמצע שנות ה-90 שלושת חברי הביטלס החיים ניגשו לפרויקט האנתולוגיה בו הוצאו קטעים נדירים מאולפן ההקלטות, הופעות גנוזות, אך גולת הכותרת הייתה ביצוע שני שירים שלנון הקליט בבית כסקיצה שאותם הם שיחזרו והוסיפו כלים וקולות. התוצאה : שיר חדש טוב של הביטלס. הגרסה הביתית המקורית של לנון מצויה באלבום האנתולוגיה שלו. "no need to be alone cause it's real love"
36 – (please please me) – Twist And Shout – הקאבר הרשמי היחידי ברשימה הזו למרות שהביטלס היו ממש טובים בביצוע שירים של אגדות הרוקנרול שהם העריצו. בתחילת הדרך טרם פרסומם הביטלס הופיעו בהמבורג, גרמניה שעות על גבי שעות בכל לילה כשהם מבצעים שירים של אחרים, משתפשפים כלהקה מבצעת ומופיעה. בכל תקליטי הביטלס הראשונים תמיד הופיעו גם שירים של אחרים שהם ביצעו וזאת מלבד תוכניות הרדיו הרבות בהם הם ביצעו שירים אלו באופן חד פעמי. כתוצאה משליטתם בחומר ותקציב דל וזעום, התקליט הראשון שלהם הוקלט ב 8 שעות והתבסס על רפרטואר השירים שביצעו במועדון ה"קאוורן" בליברפול. הביטלס חיפשו שיר חזק שיסיים אותו ולאחר התייעצות קלה בסוף יום ההקלטות הם החליטו לבצע את השיר הזה. אחרי כמה בקבוקי בירה לנון חרך את גרונו והוציא ביצוע מעולה בטייק אחד לשיר שכה מזוהה איתם אך אינו שלהם. בהופעות הראשונות שלהם לאחר פירסומם זה היה השיר שהיה מסיים אותן והביצוע היה מביא את הקהל לאקסטזה. זכורה לכולם ההופעה לפני המלכה שטרם ביצוע השיר הזה לנון ביקש מ"הקהל במושבים הזולים למחוא כפיים ולאלו שבמושבים היקרים רק לנענע את תכשיטיהם", ובאנגלית זה נשמע יותר טוב.
35 – (revolver) – Eleanor Rigby – מה כבר לא נאמר ונכתב על השיר הזה, שעוסק ברחמים, בדידות, והאנשים הבודדים שהם גם אני אתה ואת. שיר נוגע ללב בו אלינור ריגבי אוספת את האורז בכנסייה בחתונה של מישהו אחר, האב מקנזי שמתקן בלילות את גרביו ומחבר דרשה שאיש לא רוצה לשמוע ושתי הדמויות הבודדות הללו יפגשו בבית האחרון בו האב מקנזי קובר את אלינור ריגבי. מעבר למילים המצוינות יש כאן עיבוד יפהפה לכלי מיתר שגם מנגנים את הקצב בצורה דרמטית וסוחפת והופכים אותו למאוד מעניין. העיבוד שייך לג'ורג' מרטין, האיש שעיבד את מרבית השירים שלהם והוא הושפע בעיבוד ממלחין הסרטים הידוע ברנרד הרמן שבין השאר היה מלחין "הבית" של היצ'קוק. פול שר כאן לבדו עם תזמורת קאמרית ולנון היה מעורב בכתיבת המילים.
34 – (white album) – Back In The U.S.S.R – השיר הפותח את האלבום הלבן בצליל מטוס ממריא/נוחת. זה בכלל לא היה מקובל לכתוב שיר על ברית המועצות בהקשר חיובי ומעט מצחיק בעיצומה של המלחמה הקרה, מי יכול היה לכתוב בשנות ה-60 ש"נערות אוקראיניות ממש מפילות אותי… והנערות ממוסקבה גורמות לי לשיר ולצעוק…". השיר מהווה מעין פארודיה על שירו של צ'אק ברי, מאבות הרוקנ'רול "back in u.s.a" והסיסמה האנגלית של אותם ימים "back in britan". הביטלס השתמשו כאן בקולות רקע המאפיינים את להקת ה "beach boys" האמריקנית, הידועה בשירי החוף והגלישה שלה והשפיעה עליהם. הביטלס נאסרו להשמעה ברוסיה ולאחר נפילת מסך הברזל, מקרטני היה בין הראשונים שיצאו להופיע שם. הוא ביצע שם הופעת "unpluged" שלאחריה ה M.T.V החליטו לאמץ את הפורמט ובשנות ה-90 הפיקו מספר מופעים שכאלה שהידועים שבהם היו של אריק קלפטון ונירוונה.
33 – (abbey road) – Beacause – שיר בשלושה קולות, שהלחן שלו הוא למעשה היצירה "סונטה לאור ירח" של בטהובן המנוגנת לאחור. לנון סיפר שיוקו ניגנה את היצירה והוא ביקש ממנה לנסות לנגן אותה לאחור והתוצאה היא השיר הזה. מנגינת השיר הופיעה לראשונה באלבום החתונה שלנון ואונו הוציאו לאחר נישואיהם ובו אונו שרה לצליליה את השיר "grow your hair" שאין מה להתעכב עליו ולהודות ללנון שהחליט לכתוב מילים אחרות. ההרמוניה הקולית שלהם כאן משובחת לעילא ולעילא ומי יכול לשיר בשלוש קולות ש "beacause the world is round it turns me on…" . איזו שורה יפה.
32 – (rubber soul) – In My LIfe – קצת קשה להאמין שלנון כתב את השיר הזה בגיל 24. הטקסט מאוד בוגר ומסכם חיים של אדם. בתקופה הזו פול וג'ון בנו לעצמם אולפן הקלטה קטן בביתם שם הם היו מכינים את הסקיצות לשירים שלהם ולנון כתב את השיר הזה שם. מלבד יופיו של השיר מה שמיוחד בו הוא סולו הפסנתרים שבאמצע שהוא בסגנון קלסי ומוסיף צבע אחר לשיר, דבר שאותו הביטלס ישכללו בהמשך עד להוספת תזמורת קלסית שלמה.
31 – (sargent peppers lonely hearts club band) – שיר הנושא שפותח את האלבום המופתי הזה והוא מופיע גם לקראת הסוף כמעין סיפור מסגרת. מקרטני הגה את השם בהשראת השמות של הלהקות מהחוף המערבי בארצות הברית. הוא השתעשע ברעיון שהביטלס יתחפשו ללהקה אחרת, הלהקה של סרג'נט פפר. השיר למעשה מציג את הלהקה של פפר והביטלס התלבשו כאותה להקה כפי שנראה בעטיפה המעולה של התקליט כשמאחריהם עשרות דמויות של אנשים שהם אהבו. הרעיון היה שכל התקליט יהיה תחת נושא זה של הלהקה של פפר אך הרעיון לא צלח וכבר אחרי השיר השני הם חזרו לפורמט של כל שיר לעצמו, מה שלא מוריד מעוצמתו של האלבום שבעיני רבים נחשב לאלבום החשוב ביותר במאה ה-20. התקליט עצמו היה שיא שיתוף הפעולה בין לנון ומקרטני ולמעשה כמעט הפעם האחרונה שהשניים עבדו יחד בצמוד, בעיקר הודות לכך שמקרטני החל אף הוא להשתמש ב – ל.ס.ד. בסוף השיר מוצג "בילי שירס" שהוא רינגו סטאר שישיר את השיר הבא.
30 – "With a Little Help From My Friends" (סרג'נט פפר) – בכל אלבום שלהם הביטלס תמיד חיפשו או יצרו שיר שרינגו יוכל לשיר, כמו לדוגמא "צוללת צהובה". תמיד השירים הללו היו כאלו שיתאימו לו מבחינה ווקאלית והשיר הזה פשוט היה "תפור" עליו – "עם מעט עזרה מידידי". הטקסט מתאים מאוד לרינגו שהיכולות הווקליות שלו היו מוגבלות ושכמעט לא כתב שירים. רינגו שר בחן "אם אזייף קצת אז תעזבו אותי?". מרגש מאוד הפזמון בו חברי הלהקה האחרים שרים לרינגו " האם אתה צריך מישהו?" והוא עונה "אני צריך מישהו לאהוב… " . זהו השיר השני בדיסק והוא מופיע בצמוד לשיר הנושא שבסופו מציגים את "האחד והיחיד : בילי שירס" ורינגו הוא בילי שירס במה שהתחיל כאלבום קונספט על הלהקה של "סרג'נט פפר", אך הרעיון מסתיים בשיר הזה.
29 – "I'll Be Back" – (לילה של יום מפרך) – את השיר הזה שמעתי לראשונה בתוכנית המיתולוגית של אלי ישראלי בגלי צהל בשעות הבוקר של שנות ה-80 עוד לפני שממש הכרתי את הלהקה. בכל תוכנית הוא נהג לשים שיר של הביטלס והשיר הזה תפס אותי משמיעה ראשונה. בוידאו שנראה כאן אפשר לצפות בחלק מההומור המוטרף של לנון כולל המשפט שאמר על התכשיטים בנוכחות המלכה. לנון סיפר שזה אחד השירים האהובים עליו – מסכים איתו.
28 – (magical mystery tour) – "The Fool On The Hill – השוטה על הגבעה הוא אחת הדמויות הכי מפורסמות בשירי הביטלס. הבחירה להשתמש בחלילית וחליל התבררה כגאונית בעיקר בסולו שלהם באמצע השיר שממש ממחיש את השגעון והשיטיון של השוטה על הגבעה. פשוט צריך לתת למוסיקה לדבר. במהלך צילומי הסרט מקרטני פשוט לקח צוות צילום כדי שיצלם אותו לבד ללא שאר החברי הלהקה כפי שניתן לראות בקליפ מתוך הסרט "magical mystery tour". הסרט נכשל, אך המוסיקה נשארה מעולה ונצחית.
27 – (abbey road) – Come Together – כבר בקריאה של מילות השיר חשים את הקצב שלו ויש במילים מעט מההומור של לנון ומשחקי מילים כמו "hold you in his arm chair" אוחז אותך בכסא, או ב יד הכסא. הטקסט בנוי משורות ארוכות וקצרות שמקבלות אחידות בשל ההרמוניה הקרובה מאוד למבנה בלוז של 12 תיבות. אלא שהפזמון הוא ביטלסי לחלוטין. לנון החל להיות מעורב פוליטית באותה תקופה עם כל תעמולת השלום שלו ושל יוקו ובשיר הזה, איך לא, הוא קורא לכולם להתאחד. לנון נתבע על ידי צ'אק ברי גיטריסט הרוקנ'רול האמריקאי בטענה ששתי השורות הראשונות הועתקו משירו "you can't catch me" והפשרה הייתה שהוא יקליט שני שירים של ברי. לנון עשה זאת באלבומו האחרון בשנות ה-70 ובביצוע השיר של ברי הוא שר בכוונה ממש כמו ב "come together". אגב מקרטני מנגן כאן עם רינגו בתופים. זהו אחד השירים הבודדים של הביטלס שלנון ביצע בהופעות אחרי פירוק הלהקה.
26 – (help) – The Night Before – אחד השירים הכי יפים של הביטלס שמוכר פחות. הקלטת השיר מהווה ציון דרך טכנולוגי כיוון שהוא הראשון שהביטלס הקליטו במכשיר הקלטה של 4 ערוצים. לשם השוואה היום 4 ערוצים אפילו לא מספיקים להקלטת תופים… שלא לדבר על להקה שלמה. הלהקה וג'ורג' מרטין המעבד היו מאוד מקוריים ושיכללו את מגוון האפשרויות שניתן לעשות עם 2, 4 ולבסוף 8 ערוצים שהביטלס הקליטו עמם לאורך הקריירה ותמיד הם חיפשו דרכים לשכלל את ההקלטה ולכלול בה את כל הרעיונות שלהם.
מעולם לא פגשתי את אריק איינשטיין, מעולם לא ראיתיו, אך יחד עם זאת הוא היה נוכח בחיי כמו באלו של רבים אחרים. בילדותי הסתובבה בבית קלטת שכבר אז הייתה ישנה ובה מבחר שירים שלו מתחילת שנות ה-70 כמו "אני ואתה", "סע לאט", "בדרך לגימנסיה" והשיר האהוב עלי בזמנו "אני אוהב לישון". ההכרות היותר עמוקה שלי עם המוסיקה שלו הייתה לאחר שהתחלתי לנגן בגיטרה ואת צעדי הראשונים עשיתי בנגינה אינסופית של ספר התווים הכחול של שלום חנוך שחלק נכבד ממנו הורכב משירים שכתב לאיינשטיין.
בניסיון להכיר את כל שירי הספר התחלתי להאזין לאלבומים שהשניים הוציאו ביחד "שבלול", "פלסטלינה" ומשם הדרך הייתה קצרה לכל האלבומים המופתיים שאריק הוציא בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 : "מזל גדי", "פוזי", "בדשא אצל אביגדור", "סע לאט" וכמובן אלבום ההופעה הכפול עם שלום חנוך שיצא בסוף שנות ה-70. גם לאחר מכן תמיד עקבתי אחרי כל דבר שאיינשטיין הוציא ובאמת כל סופרלטיב שאכתוב כאן על המוסיקה והשירה שלו כבר נכתבה ונאמרה על ידי גדולים ממני.
כמו לכולם ההודעה על אישפוזו ומותו המהיר תפסה אותי בהפתעה ועדיין קצת קשה לעכל שהוא איננו . תמיד אהבתי לשמוע אותו מדבר בחן כל כך גדול, תמיד היה מאוד מעניין לשמוע אותו מספר סיפורים על תל אביב ועל ישראל הישנה שאינה עוד בדרכו הייחודית. חשוב להבהיר שמה שהיה מיוחד באיינשטיין היה שהוא תמיד היה הכי cool ולמרות שילדותו נעוצה בראשית ימיה של המדינה הוא היה אחד הגורמים המשמעותיים בתרבות הישראלית שהוציאה אותנו מתרבות ה"הורה" ושירי החלוצים ופתחה אותנו לעולם הגדול בו ניתן סוף סוף לדבר על ה"אני " ולא רק על ה"אנחנו", בו ניתן גם לצחוק על הדור הישן והשמרן בחן ובלבביות, ויעידו על כך תוכניות "לול" והסרט "מציצים" שהיה אחד הראשונים שדיבר לצעירים ולעולמם בלי כל הפאתוס הישן של "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה". סוף סוף אפשר היה לרקוד כמו בחו"ל לצלילי שיר ישראלי וגם לשמוע גיטרה חשמלית מנגנת סולו כמו מעבר לים. האהבה וההערכה לאיינשטיין לא פגה למרות שכבר יותר מ -30 שנה שהוא אינו מופיע וזה משהו ייחודי בקנה מידה עולמי.
הטיול הקצר שעשיתי מכיל מספר תחנות לא ממצות בחייו של אריק וכולם ממש מתחת לאף במרכז תל אביב.
תחנה 1 – "כתר המזרח", אבן גבירול 117
כשהייתי תיכוניסט הייתי נוהג מדי פעם להבריז מבית ספר כדי לסוע לתל אביב לקנות תקליטים ובכלל לספוג את האווירה של העיר הכי תוססת במדינה. חבר שלי מהכיתה אמר לי שאריק איינשטיין נוהג לשבת במסעדת "כתר המזרח" שברחוב אבן גבירול שממש מאחריה שכן המשרד שלו. קו 48 מהרצליה לתל אביב חוצה עד היום את הרחוב הזה ובכל פעם שעברתי שם ניסיתי לחפש אותו ולמצוא אותו יושב שם אך לא נתמזל מזלי ורק פעם אחת הצלחתי לראות שם את יצחק קלפטר אחד מגיבורי הגיטרה המקומיים שלי שגם עשה איתו שני אלבומים מצויינים "יושב על הגדר" ו "שביר" . האלבום האחרון של איינשטיין הוקדש לשיריו של קלפטר. אנשי המסעדה מונצחים על עטיפת התקליט של איינשטיין "יושב על הגדר".
עטיפת "יושב על הגדר" עם אנשי כתר המזרח
תחנה 2 – בית ילדותו, גורדון 31
עוד לפני שהגעתי אל הבית, בצידו השני של הכביש קידם אותי שלט המודיע כי כאן גרו השחקנים אביגדור מסקין ורפאל קלצ'קין. את מסקין לא הכרתי אבל את קלצ'קין אני עוד זוכר מכמה סרטים והפרסומת המפורסמת של שנות ה-80 על היוגורט. אריק היה בנו של יעקב איינשטיין שחקן תיאטרון ה"אוהל" ושלט קטן מספר כי הוא גר שם. במקום עמדה גברת מאוד מבוגרת שעמדה מול השלט וספרה לי שגם היא גרה בבית הזה לפני 50 שנה. היא הכירה היטב את המשפחה שאצלה גרה משפחת איינשטיין וגם סיפרה לי כי כמה בתים משם מצויים בתיהם של השחקנית חנה רובינא והזמרת שושנה דמארי. בכלל כל האיזור כולו משופע בבתים של אומנים מראשית המדינה.
גורדון 31, בית ילדותו של איינשטיין
תחנה 3 – קפה כסית, דיזנגוף 117
"פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה, לשבת בכסית ולצחוק עם מוישה ועם חצקל" שר איינשטיין בשיר "יושב בסן פרנציסקו על המים". כסית היה המקום של כל הבוהמיינים התל אביבים והוא מוסד שלא קיים עוד ואין לו שום זכר, שלט או רמז. את האווירה של המקום אפשר לשמוע בשיר "איך עושים תקליט" של שמוליק קראוס בו הוא מספר על המקום ויושביו. אגב, בשיר יש איזכור גם לאיינשטיין בשורה "אריק איינשטיין טלפון" ואריק סיפר שכאשר הוא היה שומע זאת הוא היה מבין שלא טלפון ולא כלום אלא זה חצקל הבעלים שקורא אותו אליו כדי שיסדיר את חובו. מוישה הבן השתתף בסרטי "לול" ובעוד כמה סרטים ישראלים כמו "ספיחס".
אריק נהג לספר שבכל שנות ילדותו הוא היה מאחרי הקלעים צופה באביו ובהצגות ושם גם שיחק המשורר אברהם חלפי שאיינשטיין הוציא מספר אלבומים משיריו. כמו אביו גם אריק שיחק בתאטרון בתחילת דרכו, והתאטרון פעל מאמצע שנות העשרים עד סוף שנות ה-60. אך נכונה לי אכזבה גדולה כשהגעתי לשם כיוון הבניין נמצא בשיפוצים עם יריעות בד גדולות שמסתירות אותו.
תחנה 5 – בית העלמין טרומפלדור, טרומפלדור19
אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה
כבר כמעט שבוע עבר אבל עדיין יש נהירה גדולה של אנשים למקום. החלקה עמוסה בצעיפים ודגלים של "הפועל תל אביב" שאיינשטיין היה האוהד מספר 1 שלה, פרחים, זרים, נרות נשמה, תקליטים, תמונות ודפים עם מילות פרידה שכתבו אנשים וילדים על אריק. כולם עומדים בדממה, חלק מתפללים, חלק מזילים דמעה, כולם מלאי אהבה, הערכה והוקרה. איינשטיין לא היה צעיר אך בהחלט נלקח מהר מאוד ובהפתעה גמורה. בבית העלמין הזה קבורים גדולי בניה של העיר תל אביב והאומה כולה ובניהם: אליהו גולומב, משה שרת, אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, רוקח, דיזנגוף, שושנה דמארי, נחום גוטמן ועוד רבים וטובים. סיור במקום הוא סיור בין אלו שעיצבו את ההיסטוריה והתרבות של העם והמדינה.
כמה אהבה
תחנה 6 חובבי ציון 40
היום ראיתי את עם ישראל היפה, אנשים נאספים בפתח הכניסה לבניין שבו גר איינשטיין, בצנעה, בשקט, ברגישות , בכניסה עשרות נרות נשמה, ברכות ומילות פרידה. הבניין, כמו האיש, צנוע מאוד, רחוק מאוד מיושבי המגדלים ודירות היוקרה. אריק הפסיק להופיע לפני יותר מ -30 שנה ולא הרבה לצאת מהבית ולדעתי חלק מעוצמת האהבה הגדולה שהקיפה את כולם הייתה פשוט מפני שלא הייתה לנו הזדמנות לראותו ולהרעיפה עליו. בחוץ נתקלתי במוני מושנוב חברו הקרוב שנכנס ויוצא מן הבית ולשאלתי מה אריק היה אומר על זה הוא ענה ש"בטח הוא היה מתבייש, אבל הוא היה אוהב את האהבה הגדולה הזאת, אריק האמין באהבה".
עם ישראל היפה והטוב
איינשטיין כתב את השיר "היה היה" לחברו זיגי סקרבניק המעבד התזמורתי ונגן הפסנתר של "החלונות הגבוהים" ואין טובות מאלה כדי לתאר את ההרגשה של השבוע הזה:
הפעם היחידה שהייתי בחברון הייתה בשנת 1997, במסגרת שירות המילואים שלי, רגע לפני שצה"ל פינה את עצמו מהעיר. כבר אז הוקסמתי מיופייה של העיר והנוף ולצערי לא הזדמן לי להגיע אל מערת המכפלה. המחשבה לנסוע לשם כבר מסתובבת לי בראש תקופה ארוכה אבל לפעמים צריך את העיתוי והזמן הנכון. האמת, כלל לא תיכננתי לכתוב על זה אך התגובות לנסיעה די הפתיעו אותי. רבים מחברי החילוניים תהו למה? למה לבקר במקום הזה שנשמע כאילו הוא נמצא מעבר להרי האופל ? "זה בטח מסוכן להגיע לשם", "מה הפכת למתנחל?" היו חלק קטן מהן, חוץ מזה גם תושבי המקום הן שתי אוכלוסיות לא כל כך אהודות : פלסטינים ומתנחלים – התשובות בהמשך.
מערת המכפלה
מערת המכפלה מחולקת לשלושה חללים עיקריים : אולם אברהם, אולם יצחק ואולם יעקב. אולם יצחק הוא החלל הגדול ביותר אך הוא פתוח רק לערבים. אולם יעקב פתוח רק ליהודים. ובכל זאת, 10 ימים בשנה המערה כולה פתוחה ליהודים, וכמובן ישנם 10 ימים ש היא פתוחה רק למוסלמים. ראש חודש אלול, הוא אחד הימים הללו שהמערה פתוחה כולה ליהודים ולכן החלטתי לבקר בה במועד זה. לא שחלילה לא רציתי להתקל בערבים, אלא שרציתי לראות את כל המתחם בלי הגבלות כאלו ואחרות. למי שמאמין, אומרים כי ישנה סגולה גדולה להגיע למקום ביום זה , ובכלל בכל ראש חודש, כך שזה בחלט לא עלול להזיק.
בדרך למערת המכפלה.
יציאה מירושלים
האמת, זה קל מאוד להגיע למערה : מגיעים לתחנה המרכזית בירושלים ועולים על קו 160 שמביא אותך בדיוק לפתח המתחם. הגעתי לתחנה בירושלים 15 דקות לפני הזמן וכבר היה תור גדול של אנשים והייתי החילוני היחיד – כמעט. כל הנוסעים היו חובשי כיפות, חרדים ומתנחלים, נשים וילדים וכמה גברים. הנסיעה אסורה בעמידה וממש קיויתי שאצליח להשתחל כיוון שהאוטובוס יוצא פעם בשעה והיו כאלה שלא הצליחו לעלות , שלא לדבר על אלו שהיו אמורים לעלות בתחנות הנוספות בירושלים והאוטובוס פשוט חלף על פניהם מבלי לעצור. כאשר עליתי כל המקומות היו תפוסים למעט מקום אחד שאישה שמרה לאחותה שהייתה אמורה לנסוע איתה אך האחות בוששה להגיע. למרבה האירוניה היא הייתה החילונית השנייה באוטובוס. אישה מבוגרת בשם ליאת, דור 6 בירושלים שביקרה לאחרונה במערה לפני 45 שנה, רגע אחרי מלחמת ששת הימים. ליאת סיפרה לי שמשפחתה של סבתה נרצחה בחברון בפרעות של שנת 1929 ולכן היא נרתעה עד עתה מלבוא לבקר.
זה המקום להגיד מילה או שתיים על חשיבות המקום ואני לא מדבר על העניין הדתי שכאן קבורים שלושת האבות והאמהות שלנו, דבר חשוב בפני עצמו, אלא על כך שיהודים חיו בחברון לאורך כל ההיסטוריה עד הפוגרום של 1929. למעשה חברון היא חלק מהסיבה שיש לנו כיהודים בכדי לטעון שישראל היא ביתנו כי היו כאן יהודים לכל אורך ההיסטוריה והיא מסמלת, לא פחות מירושלים את הקשר שלנו לארץ הזאת. ואני בכלל לא נכנס להקשר הפוליטי של אם אנחנו צריכים להתיישב שם או לא.
מערת המכפלה. מתפללים. לא רק לדתיים
הדרך למערת המכפלה
רגע אחרי שעוברים את שכונת גילה בירושלים, ממשיכים בכביש המנהרות החצובות בסלע. משני צידי הכביש חומות בטון גבוהות שחוצצות בין הכביש לישובים הערביים מסביב והן רמז לפיגועים הלא מעטים שהיו בכביש זה. חוצים עמדת גבול ונכנסים לנוף יפהפה משופע בכרמי גפנים וטרסות, הרים וגבעות שלא לומר נוף בראשיתי, תנכי ובאמת באמת יפה. מזכיר קצת את התמונות והציורים של נופי ישראל מהמאות הקודמות שהקידמה עוד לא הרסה. לעירוני שכמוני מהמרכז זה באמת מרגיש קצת חו"ל להכנס לאיזור הזה. בדרך עוברים כמה בסיסים קטנים ומגדלי שמירה, ישוב יהודי קטן בשם אלעזר, צומת גוש עציון וגם חוצים כפר פלסטיני סמוך לעיירה חלחול. ליד כל איזור פלסטיני מיושב יש שלט אדום גדול שמזהיר יהודים מפני הכניסה לשם כדי להזכיר שבכל זאת נכנסתי למה שעתידה להיות ברבות הימים – פלסטין. אגב, ורק בישראל כנראה, ישנו שלט גדול בצד הדרך, ממש מודעה ובה כתוב "לא תרצח" בעברית, למי היא פונה? ליהודים או לערבים קוראי עברית? התחנה האחרונה לפני המערה היא קרית ארבע שהוא ישוב יותר גדול ממה שזכרתי וגם די יפה מבלי להכנס לכל העניין הפוליטי. מרבית המבנים בנויים באבן ירושלמית, הרחובות מטופחים עם שמות תנכיים כמו "כיכר מלכות דוד", "כלב בן יפונה" וכו'… כמה דקות אחרי שעוזבים את הקרייה יורדים בכביש ומגיעים למערת המכפלה שממש מזדקרת באופן בולט לאחר עיקול הדרך.
הדרך מאוד נעימה, שקטה שלא לומר בטוחה בהחלט. האוטובוס ממוגן ירי, למרות שכלל לא היה לי חשש או פחד לסוע ולרגע אחד לא חשתי במתח או כל תחושה שלילית אחרת. הייתי בטוח שנלווה על ידי צבא או משהו אחר אבל להפתעתי האוטובוס נסע כמו שהוא נוסע מתל אביב להרצליה – רק שהנוף יותר יפה.
מערת המכפלה. אחרי העיקול הזה לפתע המבנה מתגלה.
המדרגה השביעית
שעה ורבע נסיעה מירושלים והגענו למתחם מערת המכפלה, ואני קורא לו מתחם כי המקום די גדול. המבנה שנגלה פתאום לאחר עיקול הדרך מאוד מרשים ובולט בשטח. האתר הראשון שמקדם את מי שמגיע, עוד לפני שנכנסים למערה, הוא "המדרגה השביעית". למי שלא יודע מעליית הממלוכים ששלטו בישראל, באיזור 1200 לספירה ועד מלחמת ששת הימים, אסור היה ליהודים להכנס למערה והם הורשו לעלות עד למדרגה השביעית. תארו לכם שכף רגלו של יהודי לא דרכה במקום מאות שנים ! סבלנות דתית אף פעם לא הייתה הצד החזק של בני דודנו כפי שניווכח גם בהמשך. כיום "המדרגה השביעית" נושקת לפינתו של המתחם וזה מזכיר קצת את הכותל. אנשים מתפללים שם גם היום.
מערת המכפלה. סמוך למדרגה השביעית. מזכיר את הכותל.
אולם אברהם
הציון = הקבר הראשון שנגלה למי שנכנס הוא "ציון אברהם" ומולו זה של שרה. זה המקום לומר כי הקברים האמיתיים נמצאים מתחת למערה וספרים רבים נכתבו על מה שנמצא מתחת שהוא מסתורי ונפלא בפני עצמו. לתדהמתי, רק שלט קטן מציין בעברית כי זהו מקום מנוחתו של אברהם וכך גם לגבי כל הציונים האחרים. כולם מכוסים בפרוכת ערבית עם כתובות בערבית ללא כל אזכור יהודי. שאלתי את יושבי המקום לפשר הדבר ונאמר לי שכדי לא להלהיט את הרוחות ויתרנו על כל סממן יהודי.
מערת המכפלה. ציון יעקב. ללא אזכור עברי
מערת המכפלה. ציון אברהם- שום סממן יהודי.
אולם יעקב
אולם יעקב הוא זה שמיועד למתפללים היהודים בימים שבהם הערבים מתפללים ומול הציון שלו נמצא זה של לאה. החללים כולם יפהפיים, רובם ככולם משופעים באמנות ערבית, כיתובים אמנותיים ערביים, מוזאיקה גיאומטרית ערבית, ויטרג'ים . התקרה משופעת בעיטורים וקשתות לרוב. 700 שנה המקום היה תחת שליטה מוסלמית והיא ניכרת בכל פינה. אך עם כל רגע שעובר מתחילים לחוש את המקום, כאשר מתהלכים בין החללים, ובכל מקום המערה מתגלית מזווית אחרת. יש כאן משהו שלא צריך להתאמץ חזק כדי להרגיש שהוא מיוחד. אלו מן הדברים שמילים אינן יכולות לתאר.
מערת המכפלה – גיאומטריה
מערת המכפלה – ויטראז'
מערת המכפלה
אולם יצחק
אולם יצחק שבו הציון של יצחק ושל רבקה הוא המקום שמיועד בימים רגילים לתפילה של המוסלמים . זהו אולם ענק מכוסה בשטיחים ולמעשה מתפקד כמסגד לכל דבר . זהו המקום שבו גולדשטיין טבח במוסלמים ולאחר המקרה הוחלט לסגור אותו באופן בלעדי למוסלמים כך שבימים רגילים לא ניתן להכנס אליו.
מערת המכפלה. אולם יצחק.
מערת המכפלה – אולם יצחק
פתח גן העדן
ממש בסמוך לציון יצחק נמצא הפתח המקורי של המערה ולשם מורידים נרות להעלאת נשמותיהם של האבות. המעטים שירדו אל נבכי המערה המקורית שמתחת ירדו דרך הפתח הקטן והצר הזה. גם כאן המוסלמים בנו מונומנט קטן, מעין מסגד בזעיר אנפין. לפי האמונה היהודית אברהם החליט לקנות את המקום כיוון שמצא בו את קברם של אדם – שחצב את המערה – וחווה, כך שמקום זה הוא פתחו של גן העדן והמקום הכי קרוב אליו על פני אדמות. תודו שזה מעניין.
מערת המכפלה – פתח גן עדן
מערת המכפלה – פתח גן עדן – מתפללים בסמוך לפתח המקורי של המערה.
מחוץ למערה
סמוך למערה נמצאת שכונת 'אברהם אבינו' ותוך מספר דקות של הליכה ניתן להגיע אליה. חוצים שוק ערבי שנסגר בעקבות התקפה פלסטינית על מתחם המערה ובסופו מגיעים לכיכר גרוס שמעבר לה מתחילה השכונה. כל כמה עשרות מטרים יש עמדה של חיילים שהיו די אדיבים והסבירו על המקום כך שזה די בטוח. מאוד מרתק ללכת בעיר שממש מחזירה אותך אחורה בזמן עם הבתים העתיקים שלאורך הדרך, כולם בנויים באבן ירושלמית. ההליכה מאפשרת טעימה קטנטנה ממה שיכול היה להיות אטרקציה תיירותית לא מבוטלת במידה והיה שלום. פלסטינים לא מורשים להתהלך שם למעט משפחה אחת שגרה במקום והעדרם מעיד על המצב הרגיש מאוד במקום. חודשיים לאחר הביקור שלי חייל חטף כדור במקום זה מצלף פלסטיני.
למה לבקר במערת המכפלה?
יש משהו מיוחד מאוד במערה הזו ואני בטוח שגם מי שאינו מאמין יוכל לחוש זאת. באופן אישי תמיד הוקסמתי מהמסתוריות שאופפת אותה, החללים שמתחת שעד עתה לא ירדנו לעומקם תרתי משמע ובכלל המחשבה על אברהם, יצחק , יעקב, שרה, לאה ורבקה שהלכו במקום. מבחינתי הביקור היה מרומם נפש ומאוד מרגש. יחד עם זאת היה קצת עצוב לראות שהמוסלמים ניכסו אותו לעצמם ומנסים בכל דרך לכרסם בלגיטימיות של היהודים על המקום. אני לא נכנס כאן לכל ההבטים הפוליטיים. הגעתי בתור מבקר במקום שהוא ערש תרבותנו ולא רק של החרדים והדתיים והמתנחלים, אלא גם שלנו – החילוניים. מי שבא לכאן ראוי לו לשים את הציניות בצד ואני בטוח שכל אחד יתחבר למשהו כאן שהוא אחרי הכל גם שלנו, כמו שהוא מתפעם משכיות חמדה בחו"ל. בהסדר עתידי אנחנו תמיד אומרים שירושלים היא הבעיה העיקרית ואולם אני צופה שגם כאן תהיה לנו בעיה אם נעזוב את המקום והמוסלמים ישתלטו עליו ויטשטשו את כל הזהות היהודית שחיה כאן יותר מ 2000 שנה. גם למקום זה יתבקש למצוא סידור מיוחד וייחודי. היכולת שלנו לחיות ביחד בשלום במערת המכפלה תוך כיבוד וסבלנות דתית הוא מיקרוקוסמוס של כל התהליך כולו. אני חושב שזה מעבר לאמונה ודעות פוליטיות שעלינו לבקר במקום לפחות פעם אחת, כמו שאנחנו נוסעים לכותל , ולטעמי זהו המקום השני בחשיבותו. בבוקר כשהגעתי למקום לא היו בו הרבה אנשים וכולם היו דתיים. לשמחתי, מאוחר יותר התחילו להגיע קבוצות של מטיילים חילוניים, מסורתיים ואל לנו להשאיר את המקום לדתיים בלבד כי הוא של כולנו . אגב אין הפרדה בין נשים לגברים וניתן לטייל במקום ביחד.
לפעמים הפנטזיה פוגשת את המציאות ואירוע שכזה אירע בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון בה קומנדר ג'יימס בונד לקח את אליזבט מלכת אנגליה לטקס במסוק כאשר הם צונחים יחדיו לאיצטדיון האולימפי. הייתה זו מחווה מלכותית לאייקון הקולנועי הבריטי הגדול ביותר של המאה ה-20 . והנה הוא חוזר ! ג'יימס בונד, סוכן ארגון הביון האנגלי ה MI6, השייך למדור ה 00 בעל רישיון להרוג וכינויו 007.
כבר 50 שנה !!! שהוא חובט באנשים רעים ומגלומנים ששואפים להרע לעולם ולאנושות, וזה די מדהים שהוא עדיין איתנו בהנחה שהוא התחיל אי שם בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, שורד שינויים גלובליים, מהפכות תרבותיות והתפתחויות טכנולוגיות . זה לא שלא היו משברים לאורך הדרך שכמעט הביאו לסוף דרכו של סוכן הוד מלכותה . החמור שבהם היה בסוף שנות ה-80 בעקבות קריסתו של הגוש הקומיניסטי שהיווה קרקע פורייה לסיפורי מרגלים ונבלים רעים שלאחריו סוכן חשאי נראה כמו צל מן העבר שלא ישוב עוד. אלא שהסדרה חזרה לעצמה באמצע שנות ה-90 עם פירס ברוסנן ולאחר מכן בשנות ה-2000 בתנופה מחודשת עם דניאל קרייג – בונד הנוכחי.
ההכרות שלי עם בונד החלה אי שם בהרצליה, קולנוע דגניה ז"ל, הייתי בן 6 או 7 כשצפיתי לראשונה בסרט שלא ידעתי את שמו בו מכוניתו של בונד הפכה לצוללת ובחזרה ואיש גדול, חזק ומפחיד עם שיניים מברזל העונה לשם "מלתעות" מנסה להרגו . בסצנה האחרונה מלתעות כמעט והורג אותו ולרגע חששתי שזה סופו של הגיבור וממש קיוויתי בכל ליבי שהוא יחלץ מזה ולשמחתי זה קרה… לימים יתברר לי כי זה היה הסרט "המרגלת שאהבה אותי" בכיכובו של רוג'ר מור וככה בונד הפך להיות לאחד מגיבורי ילדותי.
הספרים : איאן פלמינג
איאן פלמינג.
איאן פלמינג (1964- 1908) היה בתקופת מלחמת העולם השנייה עוזר אישי לראש מודיעין הצי המלכותי והגיע לדרגת קומנדר (סגן אלוף). מעלליו וחוויותיו בעת המלחמה העניקו לו ניסיון רב בריגול ובמבצעים חשאיים שמתוכם נולדו חלק מעלילותיו של בונד. לאחר המלחמה שב פלמינג לעסוק בעיתונאות והתיישב מדי קיץ באי ג'מיקה בביתו שנקרא "גולדן איי" , לימים שמו של סרט בסדרה, כדי לכתוב ספר חדש של בונד. פלמינג בעצמו היה נהנתן לא קטן שאהב אלכוהול ונשים ובשעת משבר אישי החל לכתוב את עלילותיו של המרגל ששמו נלקח משמו של חוקר ציפורים שאת ספרו פלמינג קרא.
בשנת 1950 פלמינג הוציא לאור את הספר הראשון בסדרה שנקרא "קזינו רויאל" (שהוסרט לראשונה במסגרת סרטי בונד רק באמצע העשור הקודם) הספר ו 13 הספרים שבאו לאחריו היו להצלחה מסחררת. על-פי פלמינג בונד התייתם מהוריו בגיל 11 בתאונת טיפוס הרים והוא התחנך בפנימייה. הוא שירת בצי הבריטי בימי מלחמת העולם ה-2 , הגיע לדרגת קומנדר – סגן אלוף – ולאחר מכן עבר לשירות החשאי. הוא אחד משלושה סוכנים שניתן להם רישיון להרוג כאשר הוא בעיקר נלחם בסוכנים רוסיים מתוחכמים שרצו להרע למערב. בונד של פלמינג מעט שונה מזה שאנו מכירים מהסרטים, הוא יותר פגיע, מהוסס ולא פעם יוצא חבוט ופצוע ממשימות, אין לו גדג'טים מיוחדים, הוא שותה הרבה וויסקי ולא רק מרטיני, משתמש דווקא באקדח "ברטה" ואפילו ב"סמית אנד וסטון" לפני שהוא עובר לאקדח "וולטר פי.פי.קיי" שכה מזוהה עמו בסרטים ואפילו הנשים לא תמיד נופלות שדודות לרגליו. בונד זכה לגושפנקא נשיאותית לאחר שהנשיא קנדי ציין את הסופר כאחד מחמשת סופרי המתח האהובים עליו.
בונד הונצח תחילה בקומיקס ונעשו מספר ניסיונות להביא אותו אל המסך הגדול שהרציני שבהם היה סרט טלוויזיוני בן שעה המבוסס על ספרו הראשון של פלמינג "קזינו רויאל" (1954). צמד המפיקים אלברט ברוקולי והארי סלזמן היהודי רכשו את הזכויות על הסדרה וניסו לעניין בתפקיד את כוכבי התקופה : קרי גרנט וג'יימס מייסון אך נענו בשלילה בשל ההתחייבות לחמישה סרטים לפחות ולכן נאלצו לבחור בשחקן סקוטי אלמוני בשם שון קונרי, בחירה שתתברר כמוצלחת ביותר. בשנת 1962, השנה בה הוכתרה אליזבט למלכת אנגליה, ה"רולינג סטונס" והביטלס הוציאו את הסינגלים הראשונים שלהם והעולם התחלק לשניים בין המעצמות ארצות-הברית וברית המועצות, הגיח לאוויר העולם גם הסרט הראשון ד"ר נו" שיפתח את האגדה.
גיבורי משנה
M – ראש ארגון הביון הבריטי שמצוי ביחסים מורכבים עם בונד כאשר הוא מבקר אותו ומנסה לרסן אותו אך גם מעריך מאוד את כישוריו ויודע שהוא הסוכן הטוב ביותר שלו. התפקיד גולם ב-13 הסרטים הראשונים על-ידי ברנרד לי עד מותו. מאז פירס ברוסנן ובהתאם לשינויי התקופה התפקיד עבר לידיה של אישה די קשוחה (ג'ודי דנץ') . בסרט "רישיון להרוג" נרשם עימות קשה ביניהם כאשר בונד ממרה את פיו של M ששולל ממנו את הרישיון להרוג לאחר שבונד מסרב לשוב לשירות כדי לצאת ולנקום את נקמת חברו הטוב פליקס לייטר האמריקאי שנמצא במצב קשה לאחר שביום חתונתו הגיע ברון פשע שהוא רדף, רצח את אשתו והטיל אותו לבור תנינים.
Q ראש מחלקת הגאדג'טים שמנהל יחסי אהבה שנאה עם בונד שנהג להשתעשע במעבדה ולחרב את הציוד שניתן לו למורת רוחו של Q אך הגאדג'טים הללו הצילו את חייו של בונד פעמים רבות. כל חובב בונד מצפה לפגישה הקבועה עם Q ורגע מרגש נרשם בסרט "העולם אינו מספיק" (1999) בו Q רמז לבונד כי הוא עומד לפרוש. דזמונד לואלן ששיחק את התפקיד בכל סרטי בונד, למעט הראשון, נפטר באותה שנה. R (ג'ון קליז) היה אמור להחליפו אך היה בתפקיד רק שני סרטים. Q נעלם בשני הסרטים הראשונים של קרייג אך אמור לחזור בסרט החדש.
הנבלים – כל סרט בונד חייב שיהיה לו נבל ראוי לשמו והנבלים של בונד תמיד הצטיינו במקוריות של הרוע שלהם ובעומקו. הנבלים של הסדרה הם תמיד עשירים, פרוורטים, מסוכנים, מגלומנים ולעיתים יש להם איזושהיא תכונה המבדילה אותם ומעצימה את הרוע שלהם . בקיצור טיפוסים די מלוכלכים שראוי לסיים את דרכם בעולם הזה. בכל הסרטים הטובים שבחרתי הנבלים היו מצויינים בנבלותם והפליאו ברשעותם והם תנאי הכרחי לסרט טוב. מלבדם ניתן לציין גם את קננגה (יפת קוטו) מהסרט "חייה ותן למות" שהיה הנבל השחור היחיד עד כה.
מיס מאניפני – מזכירתו של M עמה בונד נוהג לפלרטט סצנה אחת בכל סרט, רגע לפני שהוא נכנס לקבל את משימתו החדשה, מבטיח לה שלבו נתון רק לה, ואוטוטו הוא שלה. לואיס מקסוול גילמה את דמותה בכל סרטי בונד ופרשה עם רוג'ר מור. בסרטים של פירס ברוסנן החליפה אותה השחקנית סמנתה בונד שהציגה מאניפני שיודעת "להחזיר" לבונד ובאחת הסצנות היא אפילו מגיעה איתו למיטה, אך יתברר כי זו הייתה רק פנטזיה. ובחלום זה הכי קרוב שהם יגיעו.
הנשים – אם יש לבונד איזושהיא חולשה הרי היא לנשים יפות. להיות נערת בונד הוא כרטיס כניסה לתהילת נצח וזה לא קל היה למצוא דוגמנית שיודעת לשחק וורוב הבנות רשמו את 15 דקות התהילה שלהן בסרטים אלו. יחד עם זאת, הנשים של בונד הן דוגמא טובה מאוד לשיפור מעמד האישה לאורך המאה ה-20 ועד ימינו. אם בסרט הראשון האני ריידר הייתה בחורה תמימה ונאיבית המחפשת צדפים בים הרי שבסרט ה-19 "העולם אינו מספיק" כרמן אלקטרה היא הנבל הראשי ששולטת על אימפריית גז ענקית ורוקמת מזימות בינלאומיות. הנשים של בונד גרמו לו ללא מעט צרות אך גם הצילו את חייו מספר פעמים. יחסו של בונד לנשים הוגדר לעיתים כשוביניסט אך בו בעת הוא גם ג'נטלמן שמוכן להקריב את חייו כדי להצילן ובשני העשורים האחרונים הוא בהחלט גם רגיש יותר, בקיצור הוא גבר גבר. פלמינג נהג לתת להן שמות דו משמעיים כמו "וספר לינד" – מזמור הערב, גודנייט – לילה טוב וכמובן "פוסי גאלור" – הרשו לי לא לתרגם !
שון קונרי בסרט בונד האחרון שלו
10 הסרטים המובחרים לטעמי
האמת היא שאני אוהב את כל סרטי בונד וגם באלו שהם לא הכי מוצלחים אפשר למצוא חלקים מעניינים, אבל צריך לבחור.
ד"ר נו 1962 – הסרט שהציג את בונד לעולם בכיכובו של שון קונרי ונערת בונד אורסולה אנדרס שנבחרה במשאל לנערת בונד היפה ביותר. בונד נשלח לג'מיקה כדי לברר את נסיבות הרצחותם של דיפלומט בריטי ומזכירתו ונקלע לפרשייה בה מעורב סיני הנקרא ד"ר נו שרוצה לחבל במתקן השיגור האמריקאי לחלל . הבמאי טרנס יאנג שהיה שייך לאסכולת החיים הטובים של פלמינג הסופר לימד את קונרי את כל הגינונים האלגנטים, כיצד ללגום וויסקי וכיצד להכנס לחדר ובכלל איך זה להיות ג'יימס בונד. קונרי שהיה אז שחקן צעיר ולא מוכר בעל המבטא הסקוטי עיצב את דמותו של בונד האלגנטי, חובב הנשים.
מרוסיה באהבה (1963) – הסרט השני בסדרה שהחל מספר מסורות שילוו את סרטי בונד בהמשך : סצנת פתיחה מלאת אקשן, Q והגדג'טים שלו שיציג לעולם את תיק ג'יימס בונד המפורסם, שיר נושא מוסיקלי שמושר על-ידי כוכב התקופה – מאט מונרו. בונד יוצא לטורקיה כדי לנסות להשיג מכשיר קידוד רוסי ומוצא עצמו נלחם בארגון הפשע הבינלאומי "ספקטרה" שזומם להביא למלחמה בין אנגליה וברית המועצות .הסרט הציג שניים מהנבלים המשובחים בסדרה : גרנט (רוברט שאו) הגדול שנוהג להרוג את קרבנותיו בחוט ניילון אותו הוא כורך סביב צווארם וסצנת האגרופים בינו לבין בונד בקרון הרכבת הוא אחד המפורסמים בתולדות הקולנוע, וקולונל קלאב הרוסייה שמנסה להרוג את בונד בעזרת סכינים רעילות שיוצאות מנעלה.
גולדפינגר (1964) – סרט שזכה להצלחה מסחררת וקיבע את דמותו של ג'יימס בונד כאייקון הבריטי הגדול ביותר במאה ה-20 .עם נבל מצויין אאוריק גולדפינגר חובב הזהב שנוהג להרוג את נערותיו על-ידי משיחת גופן בזהב. ועוזרו הקוריאני המלחיץ העונה לשם אוג'וב שמלבד כוחו הפיזי הרב יש לו כובע בעל שולים חדים כסכין שאותו הוא זורק לאויביו. גולדפינגר זומם לנטרל את מאגר הזהב הגדול בעולם של ארצות הברית בפורט נוקס, כדי להפוך לאדם העשיר בתבל. הסרט הציג גם את פוסי גאלור הלסבית מנהיגת כנופיית בנות (שנראות כמו דוגמניות). כמובן שגם היא תיפול שדודה לזרועותיו של בונד.
בשירות הוד מלכותה (1967) – הסרט הכי קרוב בסדרה לדמות מהספר של פלמינג בו בונד מנסה להגיע אל בלופלד (טלי סבאלס) ראש ארגון הפשע העולמי "ספקטרה" שנמצא בטירה מבודדת גבוה בהרי האלפים. בדרך הוא מתאהב ברוזנת תרזה דה-וצ'נזו – טרייסי (דיאנה ריג) שתשבה את ליבו והוא ינשא לה. כמה דקות לאחר מכן היא תרצח בידי בלופלד. זה הסרט הכי שונה בסדרה ולו רק בגלל הופעתו היחידה של הדוגמן האוסטרלי ג'ורג' לנזבי. המפיקים נבהלו מהשינוי והקפיצו את שון קונרי לשחק בסרט הבא שיהיה סרטו הרשמי האחרון שלו כבונד.
ג'ורג' לייזנבי. פעם אחת ודי.
האיש בעל אקדח הזהב (1974) – רוג'ר מור כבונד שמוצע עליו חוזה המונע ממנו לעבוד והוא נאלץ להתעמת עם המתנקש סקרמנגה (כריסטופר לי) שלו אקדח מזהב ושלוש פטמות. סקרמנגה משתלט על "סולקס" נשק חדשני רב עוצמה המשתמש באנרגיית השמש. בונד מגיע לאי הפרטי של סקרמנגה בתאילנד שיהפוך מאז לאתר תיירות פופולרי ביותר במדינה ויתמודד מולו במבוך המוות בו סקרמנגה תמיד ניצח את יריביו. הסרט הציג את אחד הנבלים החמודים ביותר הלוא הוא ניק נק הגמד ובוצע בו אחד הפעלולים הזכורים ביותר בו בונד קופץ עם מכוניתו ומבצע גלגול של 360 מעלות !
"המרגלת שאהבה אותי" (1977) – איך אני יכול שלא לבחור בסרט הראשון של בונד שראיתי ? רוג'ר מור כבונד חובר לסוכנת רוסייה (ברברה בך שהייתה אשתו של רינגו סטאר) כדי לחקור את העלמותן המיסתורית של צוללת רוסית ואמריקאית. הסרט צולם בין השאר בפירמידות שבמצרים והציג לפנינו נבל מטורף בשם סטורמברג שהקים עיר תת ימית וזומם לכלות את האנושות לטובת עולם טוב יותר כביכול מתחת למים. הסרט הציג את אחד הנבל הכי אהוד בסדרה – "מלתעות" (ריצ'ארד קיאל) שבאופן יוצא דופן יצוץ שוב בסרט הבא "מונרייקר".
לעולם אל תאמר לא" (1983)- סרט יוצא דופן שבאופן חד פעמי לא הופק על-ידי eon החברה אלברט ברוקולי לו שייכים הזכויות על הדמות. שון קונרי קיבל אישור ליצור סרט בונד בו שב לתפקיד לאחר העדרות של 13 שנים. בונד יוצא לאתר שני טילים גרעיניים שנגנבו בידי "ספקטרה", ארגון פשע בינלאומי הזומם לפוצץ את שדות הנפט של ארצות המפרץ הפרסי. הסרט הוא מחווה גדולה לדמות ומעריצי בונד ימצאו מספר אלמנטים בסרט שהופיעו בחלקם בסרטים שבהם קונרי כיכב. נערת בונד בסרט זה הייתה קים בסינג'ר הצעירה שתהפוך לאחר מכן לכוכבת ענק.
"אוקטופוסי" (1983) – חברת EON הייתה מוכרחה להוציא סרט בסדרה שיתחרה בזה של קונרי ורוג'ר מור שכבר חשב לפרוש מהסדרה נתבקש לשחק שוב. בונד יוצא להתחקות אחרי ביצת פברג'ה מזוייפת שנתגלתה אצל סוכן 009 שצנח ומת בביתו של השגריר האנגלי בגרמניה. הוא מגלה כי גנרל אורלוב (סטיבן ברהוף) הרוסי מוכר תכשיטים רוסיים בעזרתו של נסיך אפגני גולה בשם קמאל חאן (לואיס ג'ורדן). הוא משתמש בקרקס הנודד של אוקטופוסי (מוד אדאמס – שבאופן חסר תקדים מגלמת את נערת בונד בפעם השנייה לאחר שהופיעה לראשונה בסרט "האיש בעל אקדח הזהב") שחיה על אי באודאיפור שבהודו ומנהלת כת סודית של נשים לוחמות. אורלוב מנצל את הקרקס כדי להבריח פצצה גרעינית שתתפוצץ בבסיס צבאי אמריקאי במערב גרמניה ותגרום למלחמה עולמית . בונד מחופש לליצן יעצור אותה ברגע האחרון.
"גולדן איי" (1995) – סרט החזרה של בונד לאחר העדרות של שנים. פירס ברוסנן מחזיר לבונד את הקסם שהחל לאבד את זוהרו במהלך שנות ה-80 עם הזדקנותו של רוג'ר מור והבחירה הלא מוצלחת בטימותי דלטון כבונד. ג'יימס בונד (פירס ברוסנן) נשלח לאתר נשק לוויני מתוחכם בשם "גולדן איי" שיוצר פעימה אלקטרומגנטית שמשמידה את כל המכשירים האלקטרונים, כדי למנוע את נפילתו בידי מיליטנטים רוסים בראשותו של אלכס טרבל (שון בינג) שהיה בעברו סוכן 006 שבונד חשב שנהרג במשימתם האחרונה ביחד. הסרט כולל את סצנת הפתיחה המרשימה ביותר בעיני מכל סרטי בונד בו הוא קופץ אחרי מטוס צולל עליו הוא מצליח לעלות ולהשתלט כדי להמלט. בהתאם לרוח התקופה את תפקידו של M גילמה אישה (ג'ודי דנץ') והציג נבלית מרשימה (פמקה ג'נסן)
דנאיל קרייג כבונד .קזינו רויאל
קזינו רויאל (2006) – הסרט הראשון של דניאל קרייג על-פי ספרו הראשון של פלמינג. בסרט מוצגים צעדיו הראשונים של בונד כסוכן 00. בונד נקרא לשחק משחק בקרה במלון "קזינו רויאל" כדי להביא להתמוטטותו הכלכלית של הנבל לה שיפר הבנקאי של אירגוני טירור בינלאומיים, דבר אשר יביא למותו. בונד מתאהב בסוכנת וספר לינד וכבר יתכנן להנשא לה ולעזוב את השירות. אלא שהצירוף של בונד עם מוסד הנישואין מביא כיליון על בנות זוגו והיא תהרג טרם יספיקו לממש את אהבתם ואף יתברר כי היא הייתה סוכנת כפולה. מלבד הסרט לטלוויזיה באותו שם שכתבתי עליו, הופק סרט בשם זה כפרודיה על סרטי בונד. הסרט שיצא לאקרנים ב 1967 כלל כוכבים גדולים כמו : פיטר סלרס, דיויד ניבן, וודי אלן, נערת ג'יימס בונד אורסולה אנדרס ועוד רבים אחרים.
השחקנים :
שון קונרי – הבונד הראשון שנכנס כל כך טוב לתפקיד עד שיש אומרים כי פלמינג ראה את דמותו של קונרי אל מול עיניו כשכתב את שלושת הספרים האחרונים של הסדרה. קונרי בעל המבטא הסקוטי שהיה עד אז שחקן אלמוני החליק בטבעיות אל תוך הדמות. : נאה, אלגנטי, חזק. לטרנס יאנג במאי הסרט הראשון היה תפקיד מכריע בעיצובו של קונרי כבונד הקלסי מבין כולם. רבים מחשיבים אותו כבונד הטוב ביותר.
ג'ורג' לייזנבי – דוגמן אוסטרלי שנקרא להחליף את קונרי שפרש מהסדרה. הסרט בכיכובו הוא לטעמי אחד הסרטים הטובים של בונד אך לנזבי שהיה שונה מאוד מקונרי לא הצליח להכנס אל הנעליים הגדולות שקודמו השאיר. בונד של לנזבי אינו מדבר הרבה ונראה מדוכדך, מהוסס ומשהו מן הסקס אפיל שלו התפוגג.
רוג'ר מור – גילם בהכי הרבה סרטים את דמותו של הסוכן ולקח את בונד לכיוון יותר קליל ואף הומוריסטי והבונד שלו אפילו הגיע לחלל באחד הסרטים היותר חלשים של הסדרה . מור היה הבחירה הטבעית לאחר קונרי אך הוא היה כבול בחוזה לסדרת הטלוויזיה בה כיכב בשם "המלאך". הסרטים הראשונים שלו היו מוצלחים יותר ובסרטו האחרון בסדרה "רצח בעיניים", 1985, הוא כבר נראה זקן וכבד. יחד עם זאת פינה חמה שמורה לי לבונד שלו כיוון שהוא הראשון שראיתי.
רוג'ר מור כבונד
טימותי דלטון – גילם את בונד בשני סרטים וניסה לנפץ את המיתוס של הסוכן הנקי שתמיד נראה טוב ובונד שלו סיים את משימותיו חבול, פצוע ופרוע – כמו בונד של פלמינג – אך הקהל לא קיבל אותו והסדרה נכנסה להקפאה עמוקה , הן בגלל בעיות משפטיות והן בגלל השינויים הפוליטיים עם קריסתה של ברית המועצות ובנות בריתה באירופה, עד כי נדמה היה כי לא תשוב.
פירס ברוסנן – ברוסנן היה על הכוונת של המפיקים כבר מאמצע שנות ה-80 אלא שהוא היה צעיר מדי לדמות. אשתו של ברוסנן – קסנדה האריס – השתתפה בסרט "לעינייך בלבד". ברוסנן החייה שוב מחדש את הסדרה ויצר את בונד של סוף המאה ה-20 בהתאם לרוח התקופה. הוא הגבר החדש שרגשותיו באים יותר לידי ביטוי, הוא לא חושש להראות את חולשותיו אך יחד עם זאת הוא שומר על האלגנטיות שלו כשצריך. כמות הנשים הצטצמצה והן יותר חזקות, דעתניות וכשהן רעות, הן אכזריות וקרות רגש.
דניאל קרייג – הבונד הנוכחי שהכניס את הסדרה אל תוך המילניום החדש הוא הבונד הכי קרוב לדמות שיצר פלמינג, הוא קשוח, אפלולי, פגום ואלים יותר, ממשיך את הקו הריאליסטי של ברוסנן אבל עם פחות הומור . שלושת הסרטים בהם הוא כיכב עד עתה מחזירים אותנו לימיו הראשונים כסוכן הוד מלכותה בהיותו סוכן צעיר יחסית.
השירים
נעימת הנושא של הסרטים היא אחת מהנעימות המפורסמות ביותר בתולדות הקולנוע ובכלל. כל ילד יזהה מיד את ריף הגיטרה הכה מוכר של בונד. זהו קטע מנצח שפותח את כל סרטי הסדרה כאשר לעיתים הוא מעובד בהתאם לזמן. מן הצליל הראשון אתה יודע שהגעת לסרט של בונד כאשר הפתיח מצולם מבעד לקנה של אקדח ומיד תופיע דמותו הצועדת ולאחר מכן יורה של בונד.
באופן כללי אני חושב שהשירים של סרטי בונד די טובים והיה לי מאוד קשה לבחור את 11 הטובים ביותר וכמו בסרטים גם כאן זוהי העדפה אישית ביותר נכון להיום.
Live And Let Die" – Paul McCartney " – העיבוד של השיר נעשה בידי ג'ורג' מרטין המעבד של להקת החיפושיות והליווי התזמורתי המצויין שלו מעניק לשיר את הייחוד שלו . השיר היה להיט ענק והוא אחד מרגעי השיא במופע של פול מקרטני עד היום ומלווה בזיקוקים . גם להקת Guns And Roses" עשו עליו קופה לא קטנה
A View To A Kill" – Duran Duran " – השיר היחידי שכבש את המקום הראשון של המצעד האנגלי. דוראן דוראן בשיא הצלחתה בשנות ה-80. השיר יותר טוב מהסרט וזכור בעיקר הקליפ הנהדר לשיר במגדל אייפל בפאריז בו חברי הלהקה מחופשים לסוכנים חשאיים.
We Have All The Time In The World" -Louis Armstrong " – השיר האחרון שארמסטרונג הקליט כשהוא חולה בקולו המרוסק הוא שר את השיר שיתנגן רגע לאחר שבונד ימצא שכלתו הטרייה נרצחה. שיר מרגש מאוד שבסופו סולו חצוצרה פשוט ויפהייפה של ארמסטרונג. מתוך הסרט "בשירות הוד מלכותה" בו לא היה שיר נושא.
Goldfinger" – Shirly Bassey " – השיר שהזניק לתודעת ההמונים את בייסי הצעירה ומוקדש כולו לנבל של הסדרה שאוהב זהב. עיבוד כלי של ג'ון בארי שילחין את מרבית סרטי הסדרה עד שנות ה-80
Nobody Does It Better" – Carly Simon " – מתוך הסרט "המרגלת שאהבה אותי" . סימון מוכרת בעיקר בזכות להיטה הענק your so vain . השיר היפה הזה הגיע עד המקום ה-2 במצעד האמריקאי והוא הראשון שנכתב על בונד ש"אף אחד לא עושה את זה יותר טוב".
The World Is Not Enough" – Garbage " – אחד השירים היפים ביותר של הלהקה לטעמי. אני בעיקר אוהב את הגיטרה מזכירה בסאונד את זו של נעימת הנושא וכאילו מתכתבת עמו מוסיקלית.
The Man With The Golden Gun" – Lulu "- אולי השיר הכי מחוספס , הכי רוקיסטי מבין כל שירי הסדרה בעיקר בזכות השירה של לולו שהייתה דוגמנית זמרת מצליחה בתחילת שנות ה-70
Golden Eye" – Tina Turner " – הלהיט הגדול האחרון של הדיוה הענקית הזו רגע לפני שפרשה. בונו והאדג' מיו 2 אחראים לשיר המצויין הזה וגם טינה מעולה כהרגלה.
אז מה מושך אותנו אל הסוכן הנאה ? האם זו העובדה כי הוא מסתובב עם הנשים הכי יפות ? הגדג'טים המתוחכמים שלו ? המכוניות ? הנבלים המוטרפים שאותם הוא תמיד מנצח? מחויבותו הטוטאלית להוד מלכותה בלי להתחייב לאף אחת ? ואולי זה כל אלה ביחד ויותר . לטעמי בונד מסמל עולם שבו אנו יודעים בוודאות מיהו הטוב והרוע הלעתים חמקמק וסמוי מן העין הוא מי שבונד נלחם בו. יש להניח כי גם בשנים הבאות בונד ימשיך לספק לנו אסקיפיזם טהור, בידור מהנה ואקשן טוב לשעתיים של בריחה מהמציאות מנוערת היטב כמו המרטיני שהוא אוהב לשתות.
יומיים לאחר החזרה מהטיפוס לקילימנג'רו (ראו פוסט בנושא באתר הבלוג) יצאנו אני ואחי צבי למסע ספארי, שגולת הכותרת שלו הייתה שמורת הסרנגטי. אני מציין כי זה היה מסע כיוון שהנסיעה בג'יפ בדרכים משובשות והלינה באוהלים בשטח הייתה משהו יותר אינטנסיבי מכפי שצפיתי בהתחלה. ישנן אפשרויות רבות ומגוונות לספארי בטנזניה המשופעת שמורות שונות. אנו החלטנו לצאת לספארי בן 5 ימים ולאחר התיעצויות עם מארק המדריך, החלטנו לבקר בשלוש שמורות: אגם מרניאה, נגורונגורו והסרנגטי לה נייחד את רוב הזמן.
ספארי בשבילי הסתכם בגן החיות הלאומי אליו היינו הולכים בילדות כאשר האטרקציה הראשית הייתה כמובן כלוב האריות . עם הגעתו של ערוץ הנשיונל ג'אוגרפיק סוף סוף יכולנו להחשף לדבר האמיתי, סרטי טבע מכל העולם על כל דבר שזז ביבשה באוויר ובים. יחד עם זאת נותרתי תמיד סקרן יותר לראות את מעלליהם של החתולים הגדולים, הטורפים : אריה, נמר, צ'יטה שביתם הנצחי היא אפריקה . מעל לכולן הקסימה אותי שמורת הסרנגטי, שרוב רובה נמצא בשטחה של טנזניה ומיעוטה בקניה. לכן היה ברור שאנצל את הביקור בטנזניה לעריכת ספארי בשמורה הכי מעניינת באפריקה. מארק דאג לכל הסידורים הטכניים שכללו השכרת נהג – פרנק, בעל רכב שטח, טבח – בנסון שיהיה אחראי על האוכל ודמה להפליא לדמות הטלוויזיונית משנות ה-80, צידה ואספקת כל הציוד שדרוש מאהלי שטח ועד גז נייד כאשר הכל נדחס לתוך הג'יפ ומעליו.
תיירים בסרנגטי.
כפרון של פליטי שבט המסאי בצד הדרך בין ארושה לאגם מניארה
היום ה-1, אגם מניארה
היעד הראשון שלנו היה אגם מניארה, 3 שעות נסיעה מארושה. היה נפלא לצאת מהעיר ולראות את טנזניה האחרת אלא שזמן קצר לאחר צאתנו פרנק החליט להחליף גלגל סורר. את הזמן הזה ניצלנו לביקור ספונטני בכפרון בצד הדרך שהיה למעשה 6-7 בקתות מעץ מצופות מלט מקומי שרובו בוץ. לא היו אנשים במקום מלבד שני ילדים שהסתובבו והביטו עלינו בסקרנות. כפרונים רבים שכאלה הם צורת ההתיישבות העיקרית בין ארושה לאגם. אלו היו פליטי שבט המסאי שעוד ידובר בהם במסע. הפנצ'ר תוקן וחוזרים לדרך.
בשעות הצהריים הגענו למעין עיירת לודג'ים ומזכרות לתיירים וזהו הלילה היחיד שבו נישן על מיטה ונתקלח במקלחת עם מים קרים כמובן. לאחר ארוחת הצהריים יצאנו לסיבוב ראשון בפארק. כל סיבוב שכזה נקרא Game. שני כללים חשובים בשמורות הם שלרכב השטח אסור לרדת מהשביל, וכן אסור לרדת מהג'יפ. אגם מניארה הוא למעשה חלק מהשבר הסורי אפריקאי שמתחיל אצלנו בצפון וחוצה את טנזניה. שמורה זו סובבת סביב האגם שמהווה בית גידול לחיות רבות : ג'ירפות, קופים שונים, אימפלות, זברות, היפופוטמים, פלמינגו ועוד רבים אחרים. כאמור, בספארי מתניידים ברכב שטח ובכל פעם שרואים משהו מעניין עוצרים ואז אפשר לעמוד ולהסתכל מבעד לגג הפתוח. בעל החיים המעניין ביותר שראינו היה קוף הקטיפה האפרפר שיש לו ביצים כחולות ! וסליחה, הצבע הכחלחל פשוט בלט לעין כך שאי אפשר היה שלא להסתכל. בסך הכל היה נחמד שם אך הפרטים הפיקנטיים אירעו דווקא בלודג' שלנו כאשר ב 04:30 מואזין התחיל לשאת את תפילתו בווליום גבוה ולאחר מכן נשא דרשה של חצי שעה ! כך שאי אפשר היה לישון. משיחה שערכנו עם עובדת הלודג' התברר כי רבים מתלוננים על הנוהג ונציג הממשלה אמור לבוא וללון במקום ומעניין אם משהו השתנה.
בבוקר התחלנו לסוע לכיוון הסרנגטי כאשר עד מהרה עזבנו את הכביש הסלול ועברנו לדרך משובשת ביותר שמרעידה את כל הגוף והעצמות וכל רכב שעובר מולנו מכבד אותנו בכמות נדיבה של אבק דרכים. מארק הציע שנבקר בכפר של בני שבט המסאי. המסאי הוא שבט לוחמים עתיק שאנשיו גבוהים וחסונים ובין הבודדים בטנזניה ששמר על מסורתו. אלא שהיא הולכת ונשחקת עד דק. בעבר הם היו יוצאים לצוד וחיו בצנעה ובכבוד אך הקידמה לוחצת ורבים בוחרים לעזוב את השבט ולעבור לערים הגדולות. אלו שנשארו בכפרים חיים בדוחק רב, ללא יכולת לצוד כבעבר ולרעות את צאנם במרחבים העצומים ואחת מדרכי ההכנסה הבודדות שנותרו להם היא אירוח תיירים.
עם הגעתנו לכפר בן ראש השבט יצא לקבל את פנינו וכספנו והוא יהיה מארחנו ובין הבודדים שדוברים אנגלית. חבורה של בני מסאי נשים וגברים לבושים בבגד המסאי המסורתי והיפה החלו לשיר ולרקוד את הריקוד שלהם שכולל קפיצות רבות באוויר. לאחר מכן ערכנו סיור בכפר ובו נכנסו לבקתת הבוץ של ראש השבט שהייתה קטנטנה, חמה מאוד, חשוכה וצפופה. אין תשתית של מים או חשמל . בני השבט יוצרים מזכרות עבור התיירים שעולות הון תופעות ובכלל כל הביקור היה מאוד מסחרי, אך אפשר להבין את המסאים. הרגע האותנטי ביותר היה הביקור בגן הילדים שהוא ביקתה קטנה בה כולם לומדים בצוותא, כאשר נאמר לנו כי התלמידה הכי רצינית היא בתו הקטנה של ראש השבט, היחידה שהחזיקה מחברת מידה והעתיקה מהלוח. הסיפור של המסאים הוא די עצוב. מזכיר קצת את הסיפור של האינדיאנים בארצות הברית אלא שכאן אף אחד עוד לא עשה עליהם סרט.
בן ראש שבט המסאי
בית ספר של שבט המסאי, הילדה שבאמצע התמונה עם הספר ביד, היא בתו של ראש השבט ומוגדרת כתלמידה הרצינית ביותר.
המשכנו בנסיעה המג'עג'עת שארכה 3 שעות ובמהלכה חצינו את שמורת הנגורונגורו הגובלת בסרנגטי. בכניסה לסרנגטי עצרנו לארוחת צהריים ומארק מילא את הטפסים הדרושים. יחד עמנו היו מטיילים רבים מכל הגילאים והלאומים שכמונו התיישבו לצהריים מסביב לשולחנות אבן כמו שיש בפארקים בארץ. זה ממש הרגיש כמו סעודה חגיגית באיזה אירוע רק חסרה הייתה המוסיקה. לאחר שעתיים של המתנה המשכנו במסענו.
הסרנגטי
הסרנגטי – מישורים גדולים ורחבים שמשתרעים עד מעבר לאופק. גודלם פי חמישה ממדינת ישראל. ולחשוב שכל האיזור העצום הזה הוא ביתם של כל חיות הבר מבלי שאף אחד יפריע להם, אפילו לא תיירים מערביים שמסתובבים בשבילים המסומנים בג'יפים גדולים ומנסים לתעד כל התרחשות מסקרנת. עם כניסתנו לשמורה כבר קיבלו את פנינו להקה של אימפלות קלות רגליים, מתבוננות לרגע בסקרנות ומיד רצות וקופצות לכל עבר. הן מהוות תפריט יומי של החתולים הגדולים ועליהן להיות בעירנות מתמדת.
חודש יולי, ואנו נמצאים בעונה היבשה בה לא יורדים גשמים. חם בימים, אך לא יותר מדי, וקריר בלילות. המישורים היבשים הפכו לחומים מחכים לעונה הרטובה שתחזיר להם את צבעם הירוק וגם את עדרי הגנו הגדולים שנודדים בתקופה זו לעבר שטחה של קניה. לאחר הגעה לאתר הקמפינג הקמנו אוהלים ומטבח מאולתר ויצאנו לגיים ראשון בו ראינו מעבר לסבך לביאה המשחקת עם שני גוריה, הראות לא הייתה מקסימלית אבל תודו שזה מרגש לראות משהו אנושי שכזה בטורפת העל של השמורה.
בקמפינג שלנו לא היו מקלחות, או שירותים וכמו בקילימנג'רו ערכנו מקלחות ממצות ביותר עם צלחת מים חמים. ערב יום שישי וארוחת הערב נערכת לאור פנסים, אבל הודות לאיי פון של צוקי אפשר היה לשמוע מוסיקה טובה. בעלי החיים אינם נכנסים לאתרי הקמפינג אבל בלילה אסור לצאת מהאוהל כך שצריך להקפיד לעשות כל מה שצריך טרם כניסה לשק השינה. גם מבעד ליריעות האוהל אפשר לשמוע את קולות החיות שמסביב שעבור חלקן זוהי שעת הפעילות העיקרית.
רוב פעילותם של הטורפים נעשית בשעות הלילה והבוקר המוקדמות, לכן אנו מתעוררים מוקדם כדי לצאת לגיים הבוקר. פנינו אל הנחל שם מגיעות חיות רבות לשתות וישנה שם התרחשות. בדרך אנו חולפים על פני קבוצת תאואים גדולים, אימפלות, ג'ירפות ופילים. בנחל שורצים זה לצד זה תנינים והיפופוטמים שעושים את מירב זמנם במים. למזלנו הצלחנו לתפוס היפופוטם שיצא להתאוורר בחוץ מרוח כולו בבוץ כמו שהוא אוהב. הם נראים מגושמים ואפילו נחמדים אבל במים אף אחד לא מתעסק איתם, אפילו לא התנינים .
אחד הסימנים לכך שמתרחשת פעילות היא כאשר רואים קבוצת רכבי שטח עומדים יחדיו. כאשר הגענו אל קבוצה כזו פגשנו לראשונה מקרוב, להקה של לביאות הולכות בניחותא בסמוך לשביל ואפילו עוברות בצמוד למכוניות שלא עשו עליהן רושם מיוחד. האריה כמובן נמצא בעומק השטח מחכה לארוחה שתבאנה לו הלביאות שלו. מעולם לא ראיתי לביאה כל כך קרוב, במרחק מטר ממני. הן גדולות מאוד, מרשימות, המבט שלהן לעיתים מזכיר את חתולי הבית וממש היה לי חשק ללטף אחת מהן, עד שהן חושפות שיניים. האם זה היה סתם טיול של בוקר או שמא הן תיכננו משהו לגבי עדר התאואים שנראה מרחוק?
לביאה בסרנגטי מתכווננת לקראת פעולה.
הלביאות בסיור הבוקר קרוב קרוב לרכב השטח שאינו מפריע להן
לביאות בבוקר של כיף, על רקע ארוחת צהריים פוטנציאלית בדמות עדר בופאלו.
לאחר גיימ הבוקר חזרנו לארוחת הצהריים ולאחר מנוחה קלה יצאנו לגיימ נוסף שהיה לא פחות מרתק. הגענו שוב אל הנחל ולתדהמתנו ראינו להקת לביאות נהנית מארוחת הצהריים שלה : גנו אותו הן צדו זמן קצר לפני כן. אמנם העדרים הגדולים של הגנו נמצאים עכשיו בקניה השכנה אך עדיין נמצאים פה קבוצות ועדרים קטנים. השמש כבר עמדה באמצע השמיים והיה די חם. האם אלו היו הלביאות שראינו בבוקר ? אין לי מושג. ניכר בלביאות כי המאמץ היה גדול עבורן : שניים מהן אכלו באיטיות שניים נוספות נראו מתנשפות ותשושות מדי אפילו בכדי לאכול. בצד עמד ללא נוע תנין גדול שכנראה בנה על שאריות מהארוחה. הוא עמד שם זמן רב כמו פסל עד שלאחת הלביאות נמאס וברגע שהיא התקרבה אליו בנהמה הוא זינק במהירות הבזק אל המים. עופות השמיים כבר התחילו להאסף על העצים, כדי לאכול את השאריות. כאשר נחזור לשם ביום שלמחרת דבר לא ישאר מהגנו שפשוט נעלם כלא היה. בסרנגטי שום דבר לא הולך לאיבוד והאוכל מנוצל עד תומו.
את גיים הבוקר המוקדם התחלנו ליד הנחל וזכינו לראות עדר עצום של זברות שותה יחדיו מהמים. הזברות יכולות לשרוד שלושה ימים ללא מים אך לבסוף הן מוכרחות לשתות כאשר כל ירידה לנחל כרוכה במתח וחשש כיוון שבמים הן חשופות להתקפות של תנינים וטורפים אחרים. זה מתחיל כאשר זברה אמיצה ובודדת ניגשת למים, מתחילה לשתות בהיסוס ולאט לאט מצטרפות אליה השאר. המראה באמת מרהיב עם כל הפסים השחורים והלבנים שמתערבבים זה בזה לאורו הרך של הבוקר.
אחרי יומיים בסרנגטי אנחנו מתחילים להתרגל לראות פילים, זברות, ג'רפות, אימפלות, אנטילופות, יענים, תאואים, קופים שונים, ואפילו צבועים בודדים. בקרב המדריכים באיזור נפוצה שמועה כי ישנה נמרה המסתובבת באיזור ולה שני גורים. שלא כמו הלביאות, הנמרים פועלים לבד ובעומק הסרנגטי כך שקשה יותר לראות אותם. אך הצלחנו לתת מבט חטוף בנמרה שחלפה לא רחוק מאיתנו. האם זו הייתה הגברת, אם הגורים, או שמא זה בכלל היה אדון ?
עדר זברות אוזר אומץ ויורד לשתות בנהר.
נמרה תופסת תנומה על העץ.
היום החלטנו לסוע לאיזורים שבהם עוד לא היינו. הסרנגטי מלאה בעצים רבים שבורים מעשה הפילים שכמהים לכל עלה ירוק גם אם הוא בצמרתו של עץ. הפיל אוכל כמעט לכל אורך היממה בה הוא מסוגל לדחוס לקיבתו כמות לא נתפסת של 300 קילו ירק ! באחד השבילים נתקלנו בפיל עצום וענק שהתקדם לעברנו. בדרך כלל הפילים נוהגים להסתובב בקבוצות ופיל שמסתובב לבדו אינו מראה שכיח. יש האומרים כי אלו פילים זקנים שפשוט הולכים למות לבד או פילים סוררים, כלומר עצבניים. הצעידה שלו לעבר הרכב שלנו קצת הלחיצה, וזו הייתה הפעם היחידה שקצת חששתי, הוא היה גדול באופן יוצא דופן מכל מה שראיתי. בדחיפה אחת קלה שלו הוא הופך את הרכב וקיויתי שהוא לא מהטיפוס העצבני. אלא שהוא רק עבר מאוד קרוב אלינו, ליחך קצת עשב בשולי הדרך והמשיך בדרכו . זה לא היה פיל זה היה פיל.
פרנק ומארק הפנו את הג'יפ לעבר האיזור בו הם סברו כי נוכל לראות את גורי הנמרה וכאן ראוי לציין שרבות מהחיות שמסתבאות היטב בעשב נגלו לעינינו רק אחרי שמארק או פרנק הפנו את תשומת לבנו אליהן ובלעדיהם היינו מפספסים המון. לאחר זמן מה הבלתי יאומן קרה והצלחנו לראות את שני גורי הנמר על עץ גבוה מאוד 20-30 מטר מהשביל. יחד עמנו החלו להתאסף עוד ועוד רכבים, אבל זה ממש לא הפריע לשני הגורים ששיחקו על העץ ממש כמו שני ילדים קטנים. זה היה מראה מלבב שלא רואים בכל ביקור בסרנגטי. יכולנו לשבת שם שעות ולהביט בהם אבל צריך להתחשב באלה שהגיעו אחרי וגם רוצים להעיף מבט , והמשכנו בדרכנו כדי לראות עוד משהו נדיר.
הנמרים ידועים בתור כאלה שמטפסים על עצים אך לביאה על עץ זה מראה ייחודי. מה יש לה לחפש על העץ? סביר להניח שאלו היו עדרי הבופאלו בשדה שממול שעליהם היא צפתה. ברור שהיא לבדה אינה יכולה להתגבר על בופאלו. איפה חברותיה ? בהחלט לא פשוט להיות לביאה בסרנגטי. זה היה סיום נהדר לספארי מצויין בסרנגטי. הבטחה שקויימה. כל הזמן רואים שם חיות, כל הזמן ישנה התרחשות.
בדרך לנגורונגורו ראינו בצידי הדרך חבורת נערים משבט המסאי שנמצאים בעיצומה של תקופת חניכה בה הם נדרשים לשהות לבדם בשטח למשך חודש. לאחר מכן הם יוכרו כגברים ויוכלו לבחור להם נשים מבנות השבט כדי להקים משפחה. בזמן זה הם מציירים על פרצופם סמלים שונים בצבע לבן.
פיל עצום שהתקרב אלינו עד מאוד, והלך לדרכו.
לביאה על העץ בסרנגטי
ילדים משבט המסאי בתקופת חניכה שלאחריה יהפכו לגברים.
עזבנו את הסרנגטי ובאותה דרך מג'עג'עת שבה הגענו, עשינו את הדרך חזרה כדי לבקר בשמורה השלישית והאחרונה הנגורונגורו. שמורה זו היא למעשה מכתש ענק, השישי בגודלו בעולם שנוצר כתוצאה מהתמוטטות הר געש לפני כמיליון שנה ומהווה בית פורה למגוון של חיות. אנחנו לנו בקמפינג בהר בגובה 2400מ'. כרגיל אין חשמל בלילה אבל לפחות היה סוג של שירותים. יחד עמנו היו מטיילים רבים שחנו ובערב אירע אירוע ביזארי לחלוטין שכל כך מסמל את אפריקה : פיל גדול וצמא נכנס לקמפינג הכניס את החדק שלו לדוד המים ופשוט התחיל לשתות. לרוויה !
מבט על מכתש הנגורונגורו.
היום ה-5 הנגורונגורו
השכם בבוקר ירדנו למכתש העצום . השמורה יפה מאוד ומשופעת בבעלי חיים רבים. לאחר סיבוב קצר נתקלנו בצ'יטה שנחה לה די קרוב לשביל. העשב הסווה אותה היטב ובמבט ראשוני היה קשה לאתרה. אני לא בטוח אם אי פעם ראיתי צ'יטה אך היא חיה יפהפייה ואפשר להסתכל עליה שעות. רכבים רבים החלו להתאסף סביבנו אבל זה ממש לא הזיז או הפריע לה. אנחנו המשכנו הלאה בניסיון אולי לראות קרנף שהיא החיה היחידה שעדיין לא ראינו, אך במקומו ראינו חיה שלא הכרתי – סבוקאט. היא נראית כמו חתול אך יש לה אוזניים מוארכות, מזכירה קצת את חתולי הסלע הארצישראליים אותם ראיתי רק בתמונות. פרנק הנהג הסביר לנו שהיא מתמחה בציד עכברים ורגע לאחר מכן היא עמדה באזניים כרויות עד שלפתע זינקה בינות לעשב הצהוב כדי לצאת משם עם עכבר קטן בין שינייה. ממש נשיונלג'אוגרפיק בשידור חי ! בהמשך הדרך נתקלנו בעדר גנו עצום שהשתרך והלך לו מבלי לראות את סופו. הגיימ הסתיים ועמו הספארי המאוד מרתק שעשינו. ניתן לקבוע בהחלט שלא מיצינו את השמורה הזו שיש בה עוד דברים רבים לראות, ואני מקווה שעוד יזדמן לי לעשות עוד מסעות ספארי בעתיד. היה פשוט כיף לנסות להתחקות אחר החיות בביתן הטבעי היכן שהן חופשיות להיות מי שהן, כאשר לשם שינוי האדם הוא רק ניצב, דמות שולית בהתרחשויות שפועלות על-פי כללי בראשית.
הקילימנג'רו. טנזניה. ההר הגבוה באפריקה, 5895 מטרים מעל פני הים. פירוש השם : "ההר הזורח", בשל השלג על פסגתו. כיום, נותר שלג רק על צידה השמאלי של כיפתו, ואומרים שלא רחוק היום שבו השלג יעלם כליל. ובכל זאת אי אפשר שלא להתפעל מיופיו. בשבילי חלום הטיפוס לקילימנג'רו החל בנערותי כאשר קראתי את סדרת הכתבות של דורון אראל שטיפס על פסגות חמשת היבשות. מה שמשך את תשומת ליבי הייתה העובדה שהטיפוס אינו כרוך במיומנות טיפוס הרים מקצועית . אך כך עברו השנים, חלומות בצד ומציאות בצד עד ש…
ההכנות
בראש השנה, בשיחות שלאחר ארוחת החג עלה במקרה רעיון הטיפוס לקילימנג'רו כאשר אחי צוקי, הביע התעניינות גדולה בדבר והוחלט שבשנה שתבוא נעשה זאת. תחילה חשבנו לטפס בחודש אפריל אך התברר כי תקופה זו אינה אידיאלית לטיפוס בשל הגשמים שיורדים במקום והמועד שונה לתחילת יולי .
לאחר שקראנו על טנזניה בכלל והקילימנג'רו בפרט, התחלנו לחפש מדריך לטיפוס כאשר נעזרנו בהמלצות מטיילים ישראלים באינטרנט. צוקי שלח להם מיילים והבחירה נפלה על מארק אוריו שנראה הרציני שבהם ולאחר מספר התכתבויות החלטנו שנטפס עמו להר. בחירת האדם הנכון שיוביל אותך בטיפוס היא קריטית לגבי ההצלחה.
ארבעה חודשים לפני כן הזמנו כרטיסים והתחלנו להפגש בשבתות כדי ללכת ולהתחיל להתכונן למאמץ הפיזי שמצפה לנו בטיפוס, שנינו לא טיפוסים "אקסטרימים" והכושר שלנו איך לומר לא היה משהו לרוץ לספר לחברה… . היה ברור לנו שנדרש לכושר הטוב ביותר אליו נוכל להגיע עד לטיפוס אך בראייה לאחור כל האימונים שעשינו לא התקרבו ולו במעט למאמץ הגדול שציפה לנו.
ככל שהתקרב מועד הטיסה ההכנות נכנסו להילוך גבוה : אני וצוקי התחלנו להשלים את רשימת הציוד שהכנו לאחר מחשבה רבה. בעיקרון ניתן להשכיר ציוד בטנזניה אבל העדפנו להביא עמנו את רוב הציוד והביגוד, שכלל בעיקרו בגדים תרמיים כהכנה לקור המצפה לנו בפסגה. לא פחות חשוב הם הכדורים למניעת מחלת גבהים אותם נצטרך לכל אורך הטיפוס. צוקי כבר היה באפריקה מספר פעמים אבל עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ביבשת ולכן נאלצתי לקבל 7 זריקות – תוך 10 דקות ! במרפאת המטיילים. אך מה זה הכאב לעומת החלום !
הקילימנג'רו מבעד לשדות התירס הרבים
זהו, הכל מוכן ומזומן. מה שהתחיל כחלום רחוק עומד להתממש לידי מציאות! אך האם נצליח באמת להגיע לפסגה ?
על-פי הסטטיסטיקה רק 40% מצליחים להעפיל אליה. אני באופן אישי עישנתי באותה תקופה וחששתי עוד יותר לגבי ההתמודדות עם חוסר החמצן בגבהים. בנוסף, אני וצוקי מעולם לא התנסינו במשהו אקסטרימי מהסוג הזה, ומאז שרותנו הצבאי , לפני שנים לא מועטות, לא התנסינו בחוויה פיזית אינטנסיבית כמו זו שמצפה לנו. הדעות של המכרים והחברים היו חלוקות לגבי אחוזי ההצלחה. אבל אם לומר את זה בעדינות רובם לא נטו לטובתנו, ובכלל מה זה השגעון הזה לקום באמצע החיים ולטפס על הר גבוה אי שם באפריקה. חוששים אך אופטימיים יצאנו למסע.
צוקי מחליף חוויות עם רוכלות בשוק
הגעה לטנזניה
בשעה 01:00 עלינו על טיסה 738 מנתב"ג לאדיס אבבה, אתיופיה. נחתנו ב – 05:30 ולאחר המתנה בת ארבע וחצי שעות, עלינו על טיסה שארכה שעתיים ורבע לנמל התעופה קילימנג'רו טנזניה. טיסת ההמשך הייתה כלל לא נעימה ואני הצטננתי והתחיל ללוות אותי שיעול שילווה אותי מכאן והלאה.
בשדה חיכה לנו מארק המדריך כמתוכנן ומשם נסענו במשך יותר משעה אל העיר ארושה. למרבה ההפתעה הטנזנים נוהגים די לאט כ-80 קילומטר לשעה בממוצע. הדרך הייתה מקסימה ואפריקה נגלתה לנגד עינינו במלוא הדרה : שמיים גדולים, בתים ישנים ואנשים מאוד צבעוניים. את היום הראשון ניצלנו להתארגנות וגם התוודענו יותר מקרוב למארק המדריך שערך לנו סיורים בעיר וסביבתה והתגלה כאדם אמין וחביב ביותר, מישהו שאפשר לסמוך עליו כי יובילנו אל המטרה.
הטנזנים נוסעים לאט. ארושה, טנזניה
מוכרת בננות בשוק של ארושה, טנזניה.
דוחפים קדימה את כלי התחבורה הנפוץ בשוק ארושה, טנזניה.
יום לפני הטיפוס מארק עבר על כל הציוד שלנו ורשם אלו דברים נצטרך להשלים. רוב היום טיילנו בארושה בשווקים ובחנויות כדי לחוש את המקום תוך ניסיונות לראות איכשהו את ההר אלא שהימים היו סגרירים ומלאי עננים שהסתירו אותו. ישנן מספר דרכים לטפס להר ואנחנו בחרנו לעלות בדרך מרנגו, הידועה גם בשם "קוקה קולה" בשל היותה הפופולרית ביותר לטיפוס ובה לנים בבקתות בשלושת תחנות העצירה. היתרון של דרך זו טמונה בעלייה ההדרגתית בגובה מדי יום וכוללת יום התאקלמות בגבהים שנותנת לגוף הזדמנות להתרגל לגובה. תיאום הזמנת המקומות לטיפוס בשביל נעשה ע"י מארק כאשר ישנו מספר מקסימלי של מטיילים שיכול לשהות עליו בו זמנית ומעליו לא מתירים להכנס. מלבד מארק יעמוד לרשותנו צוות שלם שיכלול את ביאטרוס עוזר מדריך, טבח , עוזר טבח ופורטרים שיסחבו את הציוד הנלווה.
הטיפוס להר
מארק, אני וצוקי בשער מרנגו, קילימנג'רו רגע לפני היציאה לטיפוס.
היום ה – 1 : שער מרנגו 1800מ' – בקתת מנדרה 2730מ' – ארוחת בוקר אחרונה בלודג' – האכסנייה, ונסיעה מארושה לשמורת הקילימנג'רו ששער הכניסה שלה נמצא בכפר מרנגו, מקום הולדתו של מארק . אני הפסקתי לעשן ונתקפתי שיעול בלתי פוסק שילווה אותי לכל אורך המסע ויכביד עוד יותר על הנשימה בהמשך. ההתרגשות גדולה ובהמתנה לאישור הטפסים הספקתי לשוחח עם בחור שעשה את דרך רונגאי בה הירידה נעשית בדרך מרנגו . הוא סיפר חוויות מהטיפוס ואני בלעתי בשקיקה כל מילה בניסיון להבין מה מחכה לי ולמה לצפות. לאחר ההכנות האחרונות יצאנו לדרך למה שיתברר כיום הקל ביותר בטיפוס , באופן יחסי, ובו צועדים 12 קילומטר במשך 5 שעות ביער גשם עד לבקתות "מנדרה". ביום זה הלכנו בקצב שלנו שהיה יחסית מהיר אך בדיעבד התיש אותנו ביותר. היה די קר ביער כיוון שקרני שמש מועטות חודרות מבעד העצים הגבוהים. באמצע עצרנו לארוחה קלה ולפנות ערב הגענו למנדרה, 2730 מטר גובה. בגובה הזה עדיין לא הרגשנו בשוני בחמצן שבאוויר. אין תאורה במנדרה וכמובן שגם לא מקלחות ולכן קיבלנו צלוחית מים חמים שתשמש לריענון אחרי הדרך. לנו היום הזה לא היה קל כלל וכלל . לאחר ארוחת הערב לאור הנרות מארק דיבר רק על היום הבא, הס מלהזכיר את הפסגה ולראשונה שמענו את הביטוי "pole pole" – "לאט לאט" שיהפוך לסיסמת הטיפוס. המשמעות היא שכל אחד צריך לצעוד בקצב הנוח והמתאים לו, כמו טיול בפארק, כך שיוכל לחלק את האנרגיה שלו בצורה נכונה בכל יום. לא חשוב הקצב או המהירות אלא לסיים כל יום ולהגיע למטרה – הפסגה.
קילימג'רו – יער הגשם
בדרך להורמבו, תופס אוויר…
היום ה-2 : מנדרה – הורומבו 3720מ' –השכמה בשבע בבוקר, צלוחית מים להתרעננות, ארוחת בוקר ויוצאים ל – 7 שעות הליכה בהן נגמע 15 קילומטרים עד הורמבו. "פולה פולה" משתדלים ללכת לאט לאט כמו "טיול בפארק" כדי לאגור את הכוחות ולא ליפול חסרי נשימה. השביל ברובו ברור ואנחנו כל הזמן נמצאים ביפוע עליי, פעם מתון ופעם תלול יותר נוף יער הגשם התחלף במה שמכונה ה"מורולנד" – אזור משופע בעצים נמוכים יותר, שיחים וצמחים הייחודיים למקום הזה. בדרך חלפנו על פני הר שהיה מרכז הפולחן האלילי של בני המקום לפני כניסת הנצרות. הדרך הייתה מרהיבה אף יותר מהיום הראשון אך גם קשה יותר והתחלנו להרגיש את המחסור בחמצן. הקצב שלנו היה טוב והיינו הראשונים שהגיעו לבקתת הורמבו מבין אלו שיצאו בבוקר. בדרך הספקנו לראות מטפסים שהעפילו אתמול לפסגה והיו בדרכם מטה. כמובן לא כולם הצליחו אבל התחלנו להרגיש קרובים יותר ליעד ומהורמבו ניתן לראות את פסגת הקילימנג'רו. קר בהורומבו שנמצאת 3720 מטר מעל פני הים, מעל מרבד של עננים וגם מתחילים להרגיש את החמצן הדליל יותר. ללא חשמל כבר התרגלנו לאכול בעלטה ולזהות את הארוחה שלנו מבעד לשאר הארוחות בחדר האוכל באמצעות האריג האדום המשובץ של שבט המסאי שכיסה את השולחן. הורמבו מאוכלסת במטפסים רבים, חלקם כמונו ממתינים יום להסתגלות, חלקם עומדים מחר בלילה לעלות לפיסגה, וחלקם כבר ירדו מההר ובדרך למטה. בערב ראינו קבוצה גרמנית גדולה חוגגת את העלייה המוצלחת לפסגה ולנו רק נותר לקוות שגם אנחנו נחגוג כאן בעוד שלושה ימים. סיבה ראשונה לאופטימיות הייתה העובדה שהרגשנו בסדר ללא כל תופעת לוואי של הגובה, למעט העובדה שאיבדנו את התאבון. כהרגלו, בלילה מארק בקולו הרגוע והשלו שוחח עמנו רק על היום הבא – ההתאקלמות והמסעון ל "zebra rock" .
בקתות הורומבו 3700מ', קילימנג'רו, היום ה- 2
היום ה-2 : צוקי וביאטרוס במורו לנד, על רקע המוואנזי מימין והקילימנג'רו משמאל
פורטרים במורולנד, קילימנג'רו
קישור לסרטון על בקתת מנדרה :
היום ה -3 : התאקלמות, הרומבו, 3720מ' –יום הסתגלות לגובה שבו ערכנו מסע קצר בן 7 קילומטרים שארך שעתיים ל Zebra Rock סלע בגווני שחור ולבן בדומה לזברה בגובה 4230מ'. לשמחתנו איננו חשים בתסמינים של מחלת הגבהים ואני יותר אופטימי לגבי הסיכוי שלנו לנסות להעפיל לפסגה. בהרומבו יש הרגשה של כמו עיירה קטנה מעל לשום מקום ויש שם בחור שפשוט גר שם ומנהל מעין קיוסק קטן ואפילו משמיע מוסיקה. במקום פגשנו זוג ישראלי שהגיע לנסות להעפיל לפסגה והחלפנו עמם רשמים וחוויות. הוא יצליח להגיע לפסגה אך הבחורה תחלה במחלת הגבהים למרות יום ההתאקלמות. היום התחלנו להשתמש לראשונה בזוג מקלות טיפוס שהועילו בהליכה וישמשו אותנו מעתה והלאה. לאחר החזרה להורמבו כל מה שנותר לעשות הוא לנוח ולצבור כוחות לקראת יום השיא שמצפה לנו מחר.
הורמבו, גבוה מעל מרבד של עננים, קילימנג'רו.
zebra Rock
יום התאקלמות, טיול ל – zebra rock
היום ה-4 : הורמבו – קיבו 4730מ' –זהו היום הגדול שבסופו נעפיל לפסגה. השכמה מוקדמת, צלוחית מים, ארוחת בוקר והתארגנות שכוללת חבישת שכבה נוספת של ביגוד. אנו עוזבים את המורולנד ונכנסים למדבר אלפיני קר בו הטמפרטורה בלילה מקפיאה את אגלי הטל על הצמחים. המדבר יפהפה ולמי שהגיע מהמזרח התיכון זה כל כך מוזר שכל כך קר במדבר בשעות היום. ההליכה נעשית איטית וקשה יותר עם העלייה הנוספת בגובה והמחסור הגובר בחמצן ואנו חולפים למרגלות "המוואנזי" הפסגה הנמוכה יותר של הקילימנג'רו. לצוקי כבר אין כוח לצלם ורק מארק וביאטרוס העוזר מפזזים עם המצלמה כאילו כלום. יחד עם זאת הראש מתחיל לחשוב שהנה אנו מגיעים לנקודה האחרונה שממנה מעפילים לפסגה ואם הגענו עד הלום יש לנו סיכוי לעשות את זה.
קישור לסרטון יציאה מהורמבו :
היום ה-4 : בדרך לקיבו, מבט על השביל אותו נעלה בלילה לפסגה.
הגענו לקיבו בצהריים עייפים אך מאוד מרוצים לאחר 15 קילומטרים ב – 7 שעות הליכה איטית ומדודה. מכאן אפשר לראות את השביל הארוך והפתלתל שיוביל אותנו מעלה. שוכנו בבקתה עם עוד מספר מטפסים מכל העולם : צמד אנגלי, יפנית, קנדית ונצואלני ואנחנו. לכולם מטרה אחת : הפסגה. ארוחה קלה, למרות שהתאבון הוא מאתנו והלאה, וניסיון לנוח מספר שעות עד להשכמה ב 21:00. קיבו אינו מקום נעים להיות בו, קר מאוד והאוויר דליל מאוד בחמצן ומקשה לבצע כל פעולה. אפילו הליכה פשוטה לשירותים שנמצאים בחוץ כרוכה בהתאמצות פיזית. לאחר ההשכמה ארוחה קלה והתארגנות לקראת הטיפוס שכוללת לבישת 5 שכבות עליונות ו 3 שכבות תחתונות, שתי זוגות גרביים, שני כובעי צמר ושתי זוגות כפפות. הקור עז והטמפרטורות יורדות אל מתחת ל – 0.
קישור לסרטון : הליכה במדבר האלפיני, רגע לפני ההגעה לקיבו
אני וצוקי בבקתת קיבו, רגע לפני היציאה לטיפוס לפסגה. חוסר החמצן נותן את אותותיו בפנינו.
היום ה -5 : קיבו – פסגת אורורו 5895מ' – הגענו אל רגע האמת – הטיפוס לפסגה – 27 קילומטרים ב- 14 שעות . לקראת השעה 23:00 יצאנו לדרך כאשר לוקחים רק מה שצריכים : בקבוק מבודד של מים רותחים שיתקררו בפסגה, מצלמה, חטיפי אנרגיה, פנס ראש, מוטיבציה ונחישות ! העלייה משופעת הרבה יותר ממה שחווינו עד כה. יחד עמנו מטפסת קבוצה גדולה וקולנית של מטפסים ואין לי מושג איך הם מצליחים להוציא כל כך הרבה אנרגיה בעוד אני משתנק ומשתעל, מנסה לתפוס אוויר. לאחר שלוש וחצי שעות הגענו למערה של הנס מאייר – המערבי הראשון שטיפס על ההר, שם נחנו מעט ושתינו תה חם. הטמפרטורה כבר צנחה מזמן מתחת לאפס והקור חודר מבעד לכל השכבות התרמיות אך כל זה בטל השישים לעומת הקושי שבחוסר החמצן. חוזרים לשביל שהפך להיות עוד יותר משופע וחולי כך שבכל צעד שעושים הרגל שוקעת חצי צעד וצוקי יתחיל לתפוס פער ממני , לא עוצר לרגע מפאת הקור. לי היה קשה מאוד לנשום וכל כמה צעדים נאלצתי לעצור ולנוח והשיעול הבלתי פוסק שלי רק הקשה עוד יותר. קצת לפני שש בבוקר בתום טיפוס מפרך של 7 שעות מקיבו הגיע צוקי עם זריחה לגילמנס פוינט 5680מ'. ביאטרוס היה צמוד אלי כאשר צוקי ומארק מעודדים אותי מלמעלה ואני הגעתי לשם 20 דקות אחרי, כאשר בחלקו האחרון השביל החולי הפך למסולע. גילמנס היה מטפס שהגיע עד הנקודה הזו ולא המשיך הלאה . כמוהו, בנקודה זו רבים נשברים לאחר הוצאת אנרגיה כה רבה בעלייה התלולה עד לכאן, מאחר ונותרו עוד קילומטר וחצי מפרכים עם כמות חמצן מינימלית. צוקי כבר יצא לדרכו עם מארק ואני הייתי תשוש אך מלא אופטימיות שהגעתי עד לכאן, ונמלאתי כוחות מחודשים לקראת המאמץ האחרון לפסגה.
צוקי ואני בגילמנס פוינט
הקילימנג'רו הוא הר געש כבוי ועתה נותרה לי צעידה נוספת של שעה וחצי בשולי לועו הרחב והעצום. הצעידה באוויר הדליל הייתה בצעדים קטנים ואיטיים ביותר. כל כמה צעדים אני נאלץ לעצור לתפוס אוויר. הזמן נראה כנצח והדרך המרהיבה ביופייה נראית כמתמשכת עד בלי סוף עד שלפתע מטפסים שחולפים על פני בירידה מהפסגה התחילו לברך אותי ב"מזל טוב" כאילו כבר הגעתי. ממש רגע לפני הפסגה פגשתי את צוקי שכבר היה בדרכו מטה עם מארק וכמה דקות מאוחר יותר הגעתי לאורורו – פסגת הקילימנג'רו, 5895 מעל פני הים. לא יודע מאיפה היו לי הכוחות לצעוק "יששש" אדיר . אני על פסגת אפריקה ! התחושה הייתה באמת עילאית וגם אופורית ולא רק בגלל המחסור בחמצן שגורם לך להרגיש נינוח ביותר. הגשמתי חלום !
השלג שעל פסגתו שנראה מכל מקום הוא למעשה קרחון עצום כאילו נלקח מאחד הקטבים והוא במרחק נגיעה. השהייה על הפסגה אינה מומלצת לאורך זמן ולאחר 15-20 דקות התחלתי לעשות את דרכי מטה. עתה יתברר לי שהירידה התלולה לא פחות קשה מהעלייה ואפילו מסוכנת כיוון שבתשישות הפיזית אתה עלול ליפול ולהתדרדר אל הלא נודע. לאחר 3 שעות הגעתי תשוש לחלוטין לקיבו. לאחר מנוחה קצרה התחלנו לרדת מקיבו להורומבו שם עשינו את הלילה גמורים לחלוטין אך שמחים ביותר.
קילימנג'רו – הפסגה – אורורו פיק. המחסור בחמצן ניכר בפנים
היום ה- 6 : הורומבו – מרנגו – היום אנחנו נפרדים מההר, וזהו יום שמח, אופטימי וכתוצאה מכך גם קליל יחסית. הירידה נוחה יותר למרות שכל השרירים כואבים ותפוסים, מצב הרוח גבוה וכל מה שאני מייחל לו הוא מקלחת ארוכה ומיטה . לקראת הצהריים הגענו למרנגו נקודת היציאה והסיום. כאן המקום להודות למדריך שלנו מארק שנסך בנו אמונה לאורך כל הדרך שאנחנו הולכים לעשות את זה, ולימד אותנו להתמקד בכל פעם בשלב הבא. מארק טוען שיש לו 100% הצלחה בהבאת מטיילים לפסגה ואני שמח שלא שברנו לו את הסטטיסטיקה.
מארק והצוות שליווה אותנו בטיפוס.
אחת ממודעות הפרסומת שנמצאת כמעט בכל מקום אמרה ש "זהו זמן קילי אז נצל את המירב מכך" ואין ספק שניצלנו את הזמן הזה בכל מאודנו. זו הייתה חוויה מפרכת, מתישה אך גם מרתקת, מעניינת מרהיבה ביופייה , המלמדת אותך עוד משהו על עצמך ובסופה סיפוק עצום.
"זה זמן קילי"
אשמח לקרוא תגובות, שאלות טענות וכל מיני. הרגישו חופשיים לשתף גם חברים.
רחשי הציבור 